|
כל המחשיד את בית המשפט העליון ושופטיו בשמאלנות, ראוי שיקרא את פסיקתו האחרונה בעניין "משטר ההיתרים במרחב התפר". בעברית לעם הכוונה למנגנון ביורוקרטי שיצרו משרד הביטחון והמינהל האזרחי ושמגביל עד למינימום אפשרי את כניסתם, שהותם, מגוריהם ועבודתם של פלסטינים באדמות הגדה המערבית שממערב לגדר/חומת ההפרדה. בעברית אף יותר מדויקת הכוונה לסיפוח בפועל לישראל של 184,868 דונם (נכון לעכשיו) אדמה פלסטינית, שנכלאו בין גדרחומת ההפרדה לבין הקו הירוק. קראו את פסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בתיקים 039961 ו-04639, מ-5 באפריל השנה, ותנוח דעתכם, המחשידים.
עם יותר מחצי מיליון מתנחלים ישראלים בהתנחלויות מרווחות שסוגרות על מובלעות פלסטיניות חנוקות, בית המשפט עדיין משוכנע שסיבות ביטחוניות עומדות מאחורי ההשתלטות על אדמות פלסטיניות. פוליטיקאים מתייחסים לתוואי הגדר כ"גבול בפועל בין ישראל לרשות הפלסטינית", אבל הנשיאה דורית ביניש כותבת ש"אין לנו אלא לקוות כי מדובר בצורך שהוא באופיו זמני, שכן בצד הצורך להילחם בטרור נפגעת למרבה הצער גם אוכלוסייה אזרחית תמימה".
בשמונה השנים האחרונות, חוץ מקטעים מסוימים שהורה לשנות, בג"ץ הכשיר את התוואי הפולשני של מכשול ההפרדה (85% ממנו בתוך הגדה, הרחק מהקו הירוק, לפי חישובי המשרד לתיאום עניינים הומניטאריים באו"ם).
התהליך הושלם בשבוע שעבר: בקול דממה דקה ניתנה פסיקת בג"ץ לשתי עתירות שהגישו המוקד להגנת הפרט ב-2003 והאגודה לזכויות האזרח בישראל ב-2004. העותרות לא התווכחו עם התוואי עצמו, אלא עם הנישול בפועל והאפליה בין יהודים לפלסטינים.
התוואי הפולשני מפקיע שטח קרקע ניכר - כ-9.5% משטח הגדה המערבית - מכלל הציבור הפלסטיני, בעליו הטבעיים. עם הכרזתו כשטח צבאי סגור, מותרת הכניסה, התנועה והטיול באזור זה לישראלים ולתיירים. ההשתקעות והמגורים - ליהודים. ואילו כניסה, תנועה ומגורים של פלסטינים באותם שטחים מוגבלת עד למינימום. אך שלוש אוכלוסיות נפגעות במישרין: עשרות אלפי תושבים שחיים ממזרח למכשול, ושאדמותיהם ממערבה לו. ערים וכפרים שאינם יכולים להתרחב ולבנות, בהתאם לגידול הטבעי שלהם. מה שמותר לאלפי מנשה, אסור לקלקיליה. מה שמותר להתנחלות נעלה, אסור לנעלין. קבוצה שנייה שנפגעה במישרין היא מי שאיתרע מזלו וביתו נמצא בשטח שבין-לבין. אנשים אלה, שמספרם כ-3,500 - חייבים באישור קבע מיוחד מהמינהל האזרחי כדי לגור בבתיהם שלהם. כל השאר - בני משפחה, חברים, רופאים, מורים, מפני אשפה, טכנאי טלוויזיה: חייבים במסע ביורוקרטי מפרך כדי לקבל אישור תקופתי ("לצרכים אישיים", ל"עובדי תשתית" או ל"צוות רפואה") כדי לבקר, ולא כולם מקבלים, ולא תמיד.
קבוצה שלישית היא החקלאים, שאדמתם מצאה עצמה מאחורי סורג ובריח ומנגנון מסורבל של פקידים/חיילים שעתותיהם בידיהם. בתחילה הבטיחה המדינה שתיתן היתרים חקלאיים קבועים שתוקפם לשנתיים. ב-2006 הונפקו 10,037 היתרים כאלה. עוד 214 היתרים זמניים ניתנו לחקלאים שטענותיהם על זיקה לקרקע לא הוכרעו. ניתנו גם 3,881 היתרי תעסוקה לתקופות קצרות לפועלים חקלאיים ולקרובי משפחה של חקלאים. אבל מאז חלה ירידה מתמדת במספר ההיתרים הקבועים. ב-2010 רק ל-1,200 פלסטינים היה "היתר חקלאי קבוע" שתוקפו ליותר משנה, כך מסר המינהל האזרחי לאגודה ב-4 באפריל 2011. לעוד 392 היתר שתוקפו בין חצי שנה לשנה. לעוד 1,167 היו היתרי "חקלאי במרחב התפר" - מי שזכויותיהם על הקרקע לא הובררו. לעומת זאת זינק מספר היתרי התעסוקה: 18,630. מתוכם 8,583 - תוקפם בין חודש לשלושה; 7,463 - בין חצי שנה לשנה.
בגדול זה בסדר, לדעת הנשיאה דורית ביניש ועמיתיה - אליעזר ריבלין ואילה פרוקצ'יה. בייניש העירה משהו לגבי הירידה במספר היתרי הביקור ל"צרכים אישיים" (כ-11 אלף ב-2007 לעומת כ-5,200 ב-2009) וביקשה מהמינהל האזרחי לגלות יותר גמישות. היא העירה משהו על כך שלא נקבע משך זמן סביר לטיפול בבקשות להיתרים. אבל, "גם הפעם", כתבה ביניש בפסיקתה, "לא יכולנו להתעלם מן התכלית הביטחונית החיונית העומדת בבסיס ההחלטה על סגירת מרחב התפר... באנו לכלל מסקנה כי בכפוף למספר שינויים שפורטו בהרחבה לעיל, ההחלטה על סגירת מרחב התפר והחלת משטר ההיתרים במרחב עומדת במבחני החוקיות, ומכאן כי לא קמה עילה מצידנו להתערב בה". היא גם נזפה ב"המוקד" על שהשווה את השיטה לאפרטהייד.
מה שכנראה כלל לא מדאיג את בג"ץ הוא המגמה הישראלית המתמדת לפצל את האוכלוסייה הפלסטינית לקטגוריות ותת-קטגוריות. הן מובחנות לפי מידת אי-חופש התנועה שיש לפלסטינים, במרחב שלהם. הירידה במספר "החקלאים הקבועים" מלמדת גם שישראל סיבכה את התהליך הביורוקרטי שקובע בעלות פלסטינית על הקרקע. היא מתירה לעובדים זמניים לצאת לעבד את השטח. הם יכולים להיות בניו או נכדיו של בעל הקרקע, אבל בעלותם אינה מוכרת. האם בעוד עשר שנים תקבע ישראל שמדובר באדמה ללא בעלים, ואז שופטי בג"ץ הנכבדים יכריע שאכן כך, ובאין בעלים רשאי הריבון לעשות בשטח כרצונו?
|
