מסע בארץ המחסומים עם הבה אבו קמר, חולת סוכרת מרצועת עזה, להצלת מאור עיניה

אותה: בת 24, חולת סוכרת, כמעט עיוורת, סובלת מלחץ תוך עיני וזקוקה לניתוח דחוף שנועד לנסות להציל את שארית הראייה שלה. נקבע לה תור לבית חולים למחלות עיניים ברמאללה. זה היה המועד השני שנקבע כי למועד הקודם, כחודש לפני כן, הבה לא הצליחה להגיע.

למה התעכבו הדברים? מפני שלמרות הדחיפות היו כמה עניינים חיוניים להסדיר אצל רשויות שונות ולא כולם הסתדרו: לקראת המועד הראשון שנקבע הגישה המשפחה את המסמכים שנדרשו ממנה לרשות הקרויה "ועדה אזרחית פלסטינית". ועדה זו, המוסמכת על ידי מדינת ישראל לתאם עמה יציאה של חולים לתחומה ואינה מונה למעשה אלא איש אזרחי פלסטיני אחד הקרוי "מתאם בריאות", הגישה את הבקשה, כנדרש, לרשות ישראלית הקרויה "מנהלת התיאום והקישור (מת"ק)", שהיא המוסמכת לתת היתרי יציאה וכניסה לתושביה הנצורים של רצועת עזה. ואולם הרשות הזאת שתקה ולא ענתה והמועד לניתוח חלף לבלי שוב.

בית החולים ברמאללה קבע מועד חדש. שוב הגישה המשפחה מסמכים לוועדה האזרחית ושוב הגישה הוועדה את הבקשה למת"ק, והמת"ק שתק שוב. לכן פנתה המשפחה לעמותה הישראלית "רופאים לזכויות אדם", שלקחה עליה לסייע לחולים מחוסרי זכויות מכל מיני סוגים, וזאת פנתה אל רשות מיוחדת עוד יותר, הקרויה "מוקד הומניטרי" ויושבת במת"ק. למרות שמה המבטיח טובות לבני אדם, גם הרשות הזאת לא ענתה, לא בחיוב ולא בשלילה. וכך עמד אף המועד החדש לחלוף לבלי שוב ועיני האשה הצעירה כהו והלכו.

בשלב זה ניסיתי אני את מזלי - בעצמי אזרחית חולת עיניים ותיקה שהרפואה הצילה בינתיים את ראייתה - ופניתי אל חבר הכנסת חיים אורון ממרצ, שזכויות האדם עומדות בראש מעייניו ומעייני מפלגתו. אורון נענה בחפץ לב, אבל גם השתדלותו שלו לא הועילה. יום רדף יום ותשובה אין, וכבר עמדנו יומיים לפני המועד הנקוב. שוב ניסיתי לפתות את המזל ופניתי אל עיתונאי, כתב "הארץ" חיים לוינסון. והנה, כמעט בן רגע התפתה המזל. לוינסון תבע מן הרשויות הסבר לשתיקתן והרשויות הבטיחו לתת לו תשובה בתוך יום אחד ואף עמדו בהבטחתן: למחרת בבוקר, ערב המועד שנקבע לניתוח, הן הודיעו לו שהתירו את יציאתן של הבה ואמה משעריה הנעולים של רצועת עזה ואת כניסתן לתחומי ישראל כדי להגיע לרמאללה שבתחומי איו"ש.

לוינסון הודיע לי ואני הודעתי לעמותת הרופאים והעמותה הודיעה למשפחת אבו קמר. אבל האמת היא שהעניין עוד לא היה סגור וחתום ואיש מאיתנו לא היה מוסמך להודיע למשפחה דבר וחצי דבר. כי כלל הוא, ואולי צו צבאי ביטחוני, שחולים שהוחלט לתת להם היתר לצאת מרצועת עזה לטיפולים אינם מקבלים את האישור הסופי אלא סמוך לשעה שבע בערב היציאה. בשמונה בערב הודיע לי אביה של הבה שהאישור ניתן ושלמחרת בבוקר אוכל לאסוף את אשתו ובתו בעבר הישראלי של מחסום ארז.

נעלמו מן התודעה

כך התגלגלו אפוא הדברים עד אותו יום חמישי חורפי, שבבוקרו עמדתי מבולבלת ומתוחה במתקני מחסום ארז בדמותו העדכנית, זיוף מחוצף ונלעג של מסוף גבול בין שתי מדינות, ליד הביתן עם הפקידה האחת שבו, ותליתי את עיני בבניין שמעבר לרחבה, שמדלתו היו שתי הנשים אמורות לצאת. רגעים ארוכים לא יצא ממנה איש. אחר כך הם התחילו לצאת, האנשים. אחד אחד או שניים שניים, רובם מבוגרים מאוד, מקצתם אבות או אמהות עם ילדים בעגלות, ופה ושם, בולטים בשונותם, גברים בחליפות שנראו כאנשי עסקים.

עקבתי אחרי התהלוכה הדלילה הזאת בשעה שהיוצאים עשו לאט את דרכם ברחבה אל הגדר ואל סחרחרת היציאה הצרה הקבועה בה לא הרחק מהביתן, ופתאום ירדה עלי מועקה כבדה. הרגשתי כאילו רק עכשיו אני מתעוררת באמת אל המציאות של המקום הזה, מציאות שהיא אבסורד, טירוף, סיוט. האנשים שמעבר לגדר נדמו בעיני כיוצאים מן האין, מלועו של חור שחור. כאילו אין ולא יכולים להיות מיליון וחצי בני אדם מאחורי המבנה הסטרילי הזה שצץ לו פה באמצע לא-כלום תחת המחסום השוקק-חיים של פעם - חיים משובשים, מעוותים, ובכל זאת חיים. כאילו בשנים הרבות שאינני יכולה עוד להיכנס לרצועת עזה, שלפנים ביקרתי בה לעתים קרובות, נהיתה פיסת הארץ צפופת האוכלוסין הזאת למין ממלכת רפאים, תושביה שנעלמו מן העין נעלמו גם מן התודעה ואיבדו את פרצופם האנושי.

במקומם באו מרגמות וקסאמים, טילים וחיסולים, וגם דמותו של גלעד שליט - שהוא עצמו נבלע למרבה האימה בתוך הריק השחור אבל פני הנער העדינים שלו לא נמחקו כי אם ניבטים אלינו מתצלומים ואיורים רבים מספור, וצובטים את הלב, רק הם עוד ניבטים מתוך העלטה הגדולה שבלעה את האנשים. ובאו "עופרת יצוקה", ותצלומים של הפצצות וגלי חורבות ושל דמויות אלמוניות שתועות או גוהרות ומחטטות ביניהן. ובאו נתונים סטטיסטיים, מונחים ומושגים: 61% סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. 40% נוספו למעגל האבטלה. 90%-95% ממימי האקוויפר אינם ראויים לשתייה. "תסמין התינוק הכחול". אנמיה.

והלא לפנים הכרתי שם אנשים בתוך האבטלה והעוני ומצוקת המים, צעירים וזקנים, גברים ונשים וילדים. התהלכתי בחברתם על שפת הים, התרוצצתי עמם בסמטאות הערים והמחנות, מצאתי מחסה בבתיהם וגם בבתי זרים גמורים שמילטו אותי במשיכת זרוע מפני אבנים מתעופפות ועשן שחור של צמיגים בוערים ועשן לבן של גז מדמיע, וכדורי גומי ואש חיה. שתיתי ואכלתי עם יושביהם ושמעתי את סיפורי חייהם, סיפורים עצובים אבל גם עסיסיים ומתובלים בהרבה הומור. גיליתי שם עולם ומלואו, עולם זר ורחוק, שנהיה עם הזמן מפחיד פחות, מוכר וקרוב, מוכר ואף מובן גם בחילוקי הדעות, קרוב גם בשונות, וגם בעוינות לא נעול וחסום.

ברצועת עזה למדתי בפעם הראשונה לחצות גבולות, לא גבולות אידיאולוגיים אלא גבולות אנושיים, אם ממשיים ואם מדומים, למדתי לסדוק ולקעקע מחיצות, כלפי חוץ ובתוכי פנימה, לצפצף על חרדות ודעות קדומות, להתמכר לסקרנות ולא לפחד. ולטעום כך את טעמה של חירות אישית המיוחדת מכל שאר החירויות, שאדם יכול לקנות לו גם בזמנים רעים של סכסוכים ומלחמות, התקפדות ושטיפת מוח, שחרף השקפת העולם ההומניסטית שלי לא הייתי מחוסנת מפניהן, כלל וכלל לא.

אחר כך הוקמו הגדרות, נאטמו הפרצות ושוב לא חזרתי אל מחסום ארז ואל האנשים הפלסטינים שמאחוריו. גם שיחות הטלפון עמם חדלו, הקולות השתתקו, המראות היטשטשו והריחות החווירו. המחסום ניצח והאנשים נעלמו לי. ידעתי שחיידר עבד א-שאפי נפטר בינתיים, שרזי ברח עם אשתו וילדיו למצרים, שחלמי הגיע איכשהו לסוריה ועלא לארצות הברית, והשאר נשארו כנראה כלואים בין הגדרות לים.

והנה אני פה ושוב אני רואה אנשים מעזה. בנסיבות אחרות. הם אמנם מעטים, הם אמנם שקטים מאוד, תנועותיהם מדודות, אחדים צולעים ונשענים על מקלות הליכה, אחדים מוסעים בכיסאות גלגלים - ובכל זאת אנשים חיים, בגדיהם מסודרים, חפציהם ארוזים בתיקים ובמזוודות וחוסר הביטחון התזונתי ומליחותם של מי האקוויפר הנגוע לא ניכרים בהם. רציתי להתקרב אליהם, להושיט יד, לחייך, אבל לא היה פה שום חפץ במחוות כאלה. היוצאים נדחקו עם חפציהם בין מוטות הסחרחרת, ליושבים בכיסאות הגלגלים ולבעלי כבודה גדולה נפתח שער אחר, רגיל, והם פנו איש לעברו אל המכוניות ואל המוניות.

אחרי שעה ארוכה יצאו גם הבה וזינב. הכרתי אותן על פי העיוורון. הצעירה היתה במשקפיים כהים והמבוגרת אחזה בזרועה ובידה האחרת נשאה במאמץ ניכר תיק שחור תפוח. הן ניגשו אל הסחרחרת, האם הכניסה את הבת אל בין מוטות הברזל המסתובבות, נכנסה אחריה ונתקעה בגלל התיק. הוא היה גדול מדי למתקן הצר. מישהו בא מאחור וחילץ את התיק במשיכות חזקות. האם והבת עברו והמחלץ פתח את השער הרגיל, העביר דרכו את התיק והביאו להן. עכשיו היה לי למי להושיט יד ולחייך. אבל גם השתיים האלה לא היו בקטע של חיוכים וקבלות פנים, פניה של הבת היו כבויים, פניה של האם עייפים ומתוחים, והן לחצו את ידי ברפיון והלכו איתי אל המכונית. האם הושיבה את הבת במושב האחורי והתיישבה לידי.

יצאנו לדרך מיד. הצעתי שוקולדה שהבאתי איתי, והתברר לי ששכחתי שהבת חולה בסוכרת, אחר כך הצעתי שנשתה קפה בתחנת הדלק, והתברר לי שהאם חוששת שמא נאחר, הלוא כבר התעכבו מאוד במחסום. הצעתי להשמיע תקליטור של פיירוז, או של אום כלתום, ולא התברר לי כלום, לא אם רוצות ולא אם לא רוצות. חיוך מבויש של נימוס שניבט אלי מאחור, בראי, גילה שיניים תואמות לבנות בפניה הנוגים של הבת, וחיוך נבוך על ידי, בפניה לפותי הדאגה של האם, גילה שיניים חסרות. הצלילים של תזמורת הפתיחה של "אנת עומרי", האטיים וכבושים תחילה ואחר כך הולכים ומתחזקים, סוחפים וממכרים, רק הפריעו לי לשמוע את מה שהאם רצתה כנראה בכל זאת לומר לי.

כיביתי את המכשיר. אמרתי בלבי: אין מה לעשות, אני מסיעה איתי מרצועת עזה שתי נשים עצובות ומדוכדכות, זה כבר ברור. אי אפשר לשמח אותן ולשמוח איתן כמו עם הנשים שאני מבריחה מכפרי הגדה המערבית. אמרתי בלבי: מה יש לי פה לשמוע שאיני יכולה לנחש? ובכל זאת התאמצתי להבין את הניב העזתי שבפיה של זינב. היא סיפרה על העיוורון, עיוורון בן חודשים אחדים בלבד, ששם קץ ללימודיה של הבה באוניברסיטה. היא סיפרה על ההחלטה לנתח, על המועד הראשון שהתבטל, על הציפייה הארוכה להיתר היציאה למועד החדש. היא סיפרה על ההמתנה הממושכת במעבר, על ההשפלה של הבדיקות החוזרות ונשנות על גופה של הבה, שמשהו בה ציפצף כל הזמן, כנראה אבזם החגורה. אחר כך סיפרה קצת על החיים שלהם ברצועה, על נזקי המלחמה שהבריחה אותם מביתם שנפגע, על האבטלה של האב, שעבד בשעתו שנים רבות בישראל, על שעות וימים בלי חשמל ומים, על קניית מים יקרים בבקבוקים, על הטיפול הרפואי הלקוי במחלתה של הבת, על המחסור בתרופות, ועל שאר הילדים שגדלים וגם לומדים אבל אין להם סיכוי למצוא עבודה. היא נשאה קינה, קינה אובדת עצות על חוסר תקווה מוחלט במרחק של שעה וחצי מירושלים.

כשהגענו למחסום קלנדיה שמצפון לירושלים כבר היתה שעת צהריים. פה מקבל את פני הבאים דוחק מכוער של פקקי תנועה ושל הולכי רגל שממהרים להשתחל בין המכוניות והגדרות, ולאיש פה אין חשק לחלץ איברים ולנשום אוויר מלוא הריאות. ממגרש החניה המאולתר השתרכנו שלושתנו ברגל, כברת דרך לא קצרה, אל המחסום הענקי. הבת החזיקה בזרועה של אמה והאם ואני נשאנו יחד את התיק הגדול. עברתי עמן את המחסום. אמנם להלכה גם המחסום הזה חסום בפני מכוחו של איזה צו צבאי, אבל למעשה, שלא כמחסום ארז, פרצותיו פרוצות: בדרך כלל מתעלמים בו מן העוברים צפונה ומקפידים רק עם העוברים דרומה, לירושלים, וגם זאת בעיקר עם הפלסטינים שבהם. לכן יכולתי ללוות את הבה וזינב עד בית החולים שברמאללה, להניחן שם לגורלן, ולחזור הביתה בשלום. כדי להיות בנאדם במקום הזה יש להפר כמה צווים ולשנן כמה צווים אחרים.

הרישיון לא בתוקף

שלוש או ארבע פעמים נותחה הבה וכל הניתוחים נכשלו. לרופאים ברמאללה לא היה מה לעשות עוד וכעבור שלושה שבועות באתי לקחת את השתיים בדרך ההפוכה: ממחסום קלנדיה למחסום ארז. שוב תליתי את עיני בשער יציאה ממחסום שמתחזה למעבר גבול בין מדינות ושוב חיכיתי בלב כבד - הפעם חששתי ממראה פניה הצעירים של הבה, שיהיו בוודאי כבויים ונוגים אף יותר מקודם. כבר עברה שעה ארוכה מאז הודיעה לי זינב בטלפון שהן נכנסו בעבר האחר אבל הן לא היו בין היוצאים הרבים והטלפון שלהן השתתק. לבסוף פקעה סבלנותי ועשיתי מה שנבצר ממני לעשות בארז ונכנסתי למתקן.

בפנים, במשטח המרוצף הגדול, יש שתי וערב של גדרות תיל גבוהות, שכמה מהן תוחמות מעברים צרים. השתחלתי באחד מהם וחיפשתי את שתי הנשים בתורים שהצטופפו בשרוולי הכניסה לישראל. לשווא, נעלמו ואינן. החייל שמאחורי אחד האשנבים זכר את העיוורת ואת האשה שאיתה. הוא אמר לי שהוא עצמו לא נתן להן לעבור כי הרישיון שלהן לא היה בתוקף. הוא לא ידע היכן הן עכשיו. אולי הלכו למת"ק שבשרוול 5 לסדר להן רישיון חדש. הוא הניח לי לצאת מהמתקן. יצאתי וחזרתי כלעומת שבאתי.

המת"ק שבשרוול 5 היה סגור. שוב נדחקתי אל תוך תורים ונדדתי עמם בין שרוולים נסגרים ונפתחים, עד שכמעט נפלתי, פשוטו כמשמעו, על תיקה הגדול של זינב, שעמדה עם בתה באחד התורים, בידיה שתי תעודות זהות ירוקות וניירות, ובכתה. הבה עמדה על ידה בראש מורכן ואחזה בזרועה.

וזה מה שהתברר: משרד הפנים של מדינת ישראל נתן להבה ולזינב אבו קמר שני היתרי כניסה לישראל שתוקפם היה יפה לאותו יום חמישי לפני שלושה שבועות מהשעה 05:00 עד השעה 19:00. "יציאה למטרת אשפוז" היה כתוב עליו. האשפוז, כדרכם של אשפוזים, ארך יותר מ-14 שעות. האם לא קראה כנראה את ההיתר וכשהגיעה כעבור שלושה שבועות עם בתה אל החייל שמאחורי האשנב, הוא קרע את שני הטפסים שפג תוקפם לנגד עיניה הרואות של האחת ועיניה הסומות של האחרת, והורה להן לחזור לאחור. כשסירבה זינב, צעק עליה. לא היה להן לאן לחזור לאחור, לא היה להן איש ברמאללה. היא רצתה לחזור עם בתה לביתן שברצועת עזה. כשסירבה עוד, דאג שתעוף לו מהעיניים. הוא לא הסביר לה כלום. הוא אפילו לא ידע לדבר בשפתה. בסוף התנדב מישהו מהעומדים בתור לקחת אותה אל המת"ק, ושם סודר להן מיד היתר כניסה חדש ליום הזה, מהשעה 05:00 עד השעה 19:00.

את כל זה סיפרה לי אחר כך זינב במכונית, בדרך שארכה מאוד בכבישים העמוסים של יום חמישי אחרי הצהריים. היא סיפרה ובכתה. זמן רב נדרש לה להירגע מהבהלה שאחזה אותה שמא תישאר עם בתה בלי קורת גג ללילה. וגם מן ההשפלה שהשפיל אותה החייל הצעיר במחסום. היא בכתה גם על התוחלת שנכזבה, על העיניים הסומות של הבת, שלא נמצאה להן תקנה. רק בני המשפחה שטילפנו אליה בזה אחר זה לדעת היכן בדיוק הן נמצאות בין רמאללה לעזה השקיטו אותה בסוף. היא הוציאה מתיקה שקית סוכריות וכיבדה אותי. וחייכה אלי: ברצועה הנצורה היו אנשים שרצו בשלומן וחיכו להן.

כשהגענו למחסום ארז היתה השעה כמעט 19:00 ובביתן המעבר לא היה איש. קומץ של ממתינים התהלכו הנה והנה, שני ילדים קטנים התרוצצו על משטח הכביש הריק ממכוניות, והיה שם אפילו זוג צעיר שטייל לו שלוב זרוע. ירח מלא קרץ להם משמי הלילה. עד שהופיע באשנב ראש של פקידה ומיד נוצר תור, קטן אבל צפוף. זינב מיהרה לשחרר את זרועה מזרועה של בתה ורצה לתפוס בו מקום.

הבה נשארה על עומדה חסרת אונים. ליטפתי את כתפיה. היא חייכה בעצב. זינב חזרה ובידה הניירות החתומים, חיבקה אותי חזק, נישקה אותי על שתי לחיי והזמינה אותי להתארח בביתם שבג'בליה, לקחה איתה את הבה ואת התיק השחור, שהפעם הועמס על עגלה, ופנתה אל הגדר. פועלים ישראלים שחפרו שם תעלה לאור זרקורים סייעו לה לעקוף עם בתה את התעלה, הסיעו עבורה את העגלה אל השער, והוא נפתח מיד לקלוט את השבות הביתה. אל משפחה עם 13 ילדים ו-32 נכדים. זינב עוד הפריחה לי נפנוף יד מן הרחבה לפני שנבלעה עם הבה בביתן הארוך. דימיתי לי שאני שומעת אותה נושמת לרווחה.*

 עובדות ונתונים על המצב ברצועת עזה

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי משנת 2010, קרוב לאלף חולים מופנים מדי חודש לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה. מרביתם מופנים למרכזים רפואיים בגדה המערבית, בירושלים המזרחית, בישראל ובירדן. נסיעת החולים למרכזים אלה מחייבת יציאה דרך מעבר ארז שנמצא בשליטת ישראל, והיא מותנית אפוא בהסכמת הרשויות הישראליות.

הצורך להפנות חולים לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה נובע ממחסור בשירותים רפואיים ברצועה בגלל היעדר כוח אדם מיומן בתחומי רפואה שונים ומחסור בציוד ומכשור רפואי. מערכת הבריאות הפלסטינית ברצועת עזה אינה יכולה לספק לתושבים טיפולים רפואיים שונים בתחומים האלה: אונקולוגיה (הקרנות, בדיקת PET CT, השתלת מוח עצם), קרדיולוגיה (צנתורים, ניתוחי לב פתוח ומעקפים), רפואת עיניים (השתלת קרנית וניתוחי עיניים), השתלות, וכן טיפולים מסוימים בתחומי האורולוגיה, האורתופדיה, הנוירולוגיה והנוירוכירורגיה. כמו כן, אי אפשר לערוך בעזה בדיקות מתקדמות והליכים מסוימים החיוניים לצורך אבחון נכון של בעיות רפואיות שונות.

קבלת היתר יציאה לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה כרוכה בהליך ביורוקרטי ארוך שנמשך בממוצע חודש ימים. מנהלת התיאום והקישור (מת"ק), שהיא יחידה צבאית, בוחנת כל בקשה ובקשה ומעבירה את הבקשות לבחינת השב"כ. השב"כ מזמן כמה מהחולים, או את מלוויהם, לתחקור במעבר ארז (בשנת 2010 זומנו לתחקור כ-300 חולים). מועד התחקור מאוחר כמעט תמיד מן המועד שנקבע לחולה במרכז הרפואי, דבר שמאלץ את החולה לבקש זימון רפואי חדש ולהתחיל מבראשית את כל ההליך של הגשת הבקשה. אבל גם אחרי שהסתיים ההליך אין החולה יכול לדעת אם ומתי תתקבל תשובת הרשויות הישראליות. רבים מהחולים מחמיצים שוב ושוב את המועדים שנקבעו להם ומצבם הרפואי מידרדר.

בין החודשים ינואר-אוקטובר 2010 נדחו או עוכבו בקשותיהם של יותר מ-2,174 חולים ומלווים. ארגון הבריאות העולמי מדווח שמאז ינואר 2009 מתו 33 חולים בזמן שהמתינו לקבלת היתר יציאה לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה.

הב אבו קמר בת ה-24 התעוורה כנראה בעיקר בגלל מחלת הסוכרת ואין לדעת מה גודל אשמתן של הרשויות הישראליות שעיכבו את יציאתה לטיפול הרפואי ברמאללה. אבל כשעיכבו הרשויות האלה את יציאתו של אנאס צאלח בן ה-20, היה העיכוב גזר דין מוות.

צאלח, אף הוא תושב רצועת עזה הנצורה, אובחן בספטמבר 2010 כחולה במחלת כבד. בהיעדר טיפול רפואי הולם למחלתו במקום מגוריו הידרדר מצבו והוא לקה באי ספיקת כבד ובצהבת. לאחר שבועות ארוכים של שיטוט במבוך הביורוקרטיה הפלסטינית והישראלית, הצליח צאלח להשיג הפניה לטיפול רפואי מציל חיים בבית החולים אל-מקאסד שבירושלים המזרחית.

הזימון היה ל-26 בדצמבר. ב-13 בדצמבר הגישה המשפחה - באמצעות הוועדה האזרחית הפלסטינית - בקשה לרשויות הישראליות לקבלת היתר יציאה מרצועת עזה. ב-26 בחודש, יום הזימון, הודיע הצבא לוועדה שלצורך המשך בחינת הבקשה, על החולה לבוא לתחקור שב"כ. מועד התחקור נקבע ל-30 בדצמבר, ואולם במועד זה כבר היה החולה בתרדמת (קומה). לדברי מתאם הבריאות הפלסטיני הועבר המידע הזה לצבא בו ביום והצבא התבקש להנפיק לחולה מיד היתר יציאה מהרצועה. אדם שהציג את עצמו כנציג השב"כ טילפן לאביו של החולה ב-28 בדצמבר, וזימן את הבן לתחקור ביום המחרת. האב אמר לו שבנו שרוי בתרדמת, וביקש שיאפשרו לו בדחיפות לצאת לטיפול רפואי.

כל העת הזאת הועברו לרשויות הישראליות מסמכים רפואיים שהעידו על מצבו של החולה. ב-29 בדצמבר הועבר למת"ק מסמך רפואי אחרון שדיווח על המצב הקריטי שהחולה נתון בו. עד 1 בינואר השנה בשעה 18:00 בערב, השעה שבה נקבע מותו של הצעיר בבית החולים א-שיפא בעזה, לא ניתנה תשובת הרשויות הישראליות לבקשה.

פרופ' צבי בנטואיץ, יו"ר עמותת רופאים לזכויות אדם, מעיד: "הטיפול במחלת הכבד שממנה סבל החולה אנאס צאלח, במיוחד הטיפול הכירורגי, היה יכול להציל את חייו, בתנאי שהיה ניתן בדחיפות הנדרשת. העיכוב במתן היתר ליציאתו של החולה מעזה לטיפול מנע ממנו את הסיכוי לחיים והביא להידרדרות במצבו הרפואי שהסתיימה במוות".

הבה אבו קמר היא אחת מחולי עיניים רבים הנזקקים לטיפול רפואי מחוץ לרצועת עזה, כי רפואת העיניים היא אחד מהתחומים הרפואיים הלוקים בחסר בחבל הארץ הנצור. מאחר שכך, בפברואר 2010 ביקש צוות מבית החולים לרפואת עיניים ברמאללה, שהבה הופנתה אליו, רשות להיכנס לתחום הרצועה ולטפל בחולים הזקוקים לטיפולו. בצוות היו האופטלמולוג המנתח ד"ר אסמאעיל מסלם, רופא מרדים, ואח ואחות חדרי ניתוח. בין המועמדים לטיפול היו חולים רבים שבקשתם לצאת לבית החולים נדחתה על ידי הרשויות הישראליות, ובהם חולים שהיו זקוקים להשתלת קרניות.

בקשת הצוות הרפואי נדחתה. עמותת רופאים לזכויות אדם פנתה, במכתב ארוך, מפורט ומנומק אל הרשות הנקראת "מוקד הומניטרי" בבקשה נוספת בעניין הזה. תשובת אותו מוקד הומניטרי היתה קצרה, מגושמת ועילגת אבל חד משמעית. וזו לשונה: "1. הרינו לאשר קבלת פנייתכם שבסימוכין. 2. בפנייתכם ביקשתם כי תותר כניסתם של התושבים שבנידון, לצורך כניסת משלחת רפואית. 3. ראשית נזכיר, כי בהתאם לנוהלי העבודה שסוכמו עם הרשות הפלסטינית, על כלל פניותיכם שעניינן כניסת פלסטינים מרצועת עזה לשטח ישראל, להיות מופנות לוועדה האזרחית הפלסטינית, אשר מהווה את הגוף האחראי על ריכוז ותיעדוף העברת פניותיהם של פלסטינים תושבי איו"ש ורצועת עזה לצד הישראלי. 4. כמו כן נעדכן כי לאחר בחינת הבקשה, החליטו הגורמים המוסמכים לסרבה, משום שאינה עומדת בקריטריונים, כפי שנקבעים מעת לעת, בהתאם למצב המדיני-ביטחוני. 5. לידיעתך".

על החתום בא "מוקד הומניטרי מת"ק עזה".

תגובת השב"כ: "ב-19 בספטמבר 2007 הכריזה ממשלת ישראל על רצועת עזה כעל שטח עוין. כנגזרת מהחלטה זו הוטלו מגבלות על כניסת תושבי הרצועה לישראל, מגבלות הנובעות מ"חזקת המסוכנות" הנלווית מטבע הדברים לתושבי אזור עוין.

"בצד מגבלות התנועה פועלת מדינת ישראל באמצעות יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) ושב"כ לתת מענה לצרכים ההומניטריים והרפואיים של תושבי הרצועה ומשקיעה בכך מאמצים גדולים. זאת על אף מציאות של לחימה נמשכת מול הכוחות החמושים של חמאס וארגוני הטרור האחרים הפועלים בגזרה זו".

על פי הנתונים של המתפ"ש, בשנת 2010 כולה העביר מתאם הבריאות הפלסטיני בעזה למנהלת התיאום והקישור (מת"ק) הישראלית 11,221 פניות, מתוכן אושרו 9,250 (כ-82%). השב"כ מבקש להוסיף כי "בתקופה זו איפשרה מצרים את כניסתם של כ-160 אלף תושבי הרצועה לשטחה דרך מעבר רפיח, בהם כאלה שיצאו לטיפולים רפואיים ואחרים.

"כדי להבטיח את ביטחונם של תושבי ישראל נקבע תהליך לאבחון ביטחוני שאותו עובר תושב הרצועה קודם לכניסתו לישראל. ההכרח בתהליך זה נובע ממידע מודיעיני מוצק המלמד על כוונות ארגוני הטרור לנצל את הבקשות ההומניטריות לקידום פעילות טרור, כפי שכבר אירע בעבר. האבחון הביטחוני כרוך מעת לעת גם בצורך לבצע תחקור פרונטלי. נדגיש כי השימוש בכלי זה נעשה בכ-2.5% מסך מבקשי הכניסה. עוד נציין, כי סדר העדיפויות לאבחון נקבע בראש ובראשונה מרמת הדחיפות שאותה מציג משרד הבריאות הפלסטיני בעזה על גבי טופסי הפנייה למת"ק הישראלי".

18% של פניות שנדחו משמעם 1,971 גברים, נשים וילדים חולים; 2.5% של מוזמנים לחקירות שב"כ משמעם 280 אנשים חולים. "רבים מאלה החמיצו את מועד הזימון שלהם לטיפול רפואי", מבהירה דוברת "רופאים לזכויות אדם", "כי הזימון לשב"כ בא כמעט תמיד לאחר המועד הזה. מלבד זה, הסחבת במתן תשובה לבקשות מעכבת עוד מאות ואף אלפי אנשים מלהגיע במועד לטיפול שהם זקוקים לו. בשנתיים האחרונות מתו יותר מ-30 חולים בעודם ממתינים לאישור כניסה לישראל".

באשר למותו של אנאס צאלח, נמסר מן השב"כ: "מבדיקתנו עולה כי בקשת המנוח להיכנס לטיפול רפואי בישראל הועברה על ידי משרד הבריאות הפלסטיני כשהיא מסווגת כבקשה ברמת דחיפות רגילה, וזאת לשם בדיקה כירורגית. בדיעבר התברר כי מדובר במקרה דחוף שעניינו מחלת כבד, אולם כאמור - לא כך צוין בטופסי הבקשה. ברי כי במספר כה גדול של בקשות אין מנוס אלא מלהישען על רמת הדחיפות המצוינת בפנייה הפלסטינית, שהיא גורם המכתיב את סדר העדיפות בטיפול".

על כך מעירה דוברת "רופאים לזכויות אדם": "תשובת השב"כ אינה מדויקת. בכיר במשרדי הוועדה הפלסטינית האחראית על התיאום השוטף מול מת"ק עזה מסר לנו, לאחר בדיקה ברישומיו, כי מסמכיו הרפואיים של אנאס צאלח אמנם הועברו בתחילה כבקשה רפואית רגילה, אבל כשהידרדר מצבו, מסרה משפחת החולה לוועדה מסמכים רפואיים עדכניים שהדגישו את חומרת המצב. הוועדה הפלסטינית העבירה מיד למת"ק את המסמכים כבקשה רפואית דחופה ומיידית. על הקשר עם הצבא עד הרגע האחרון מעידה גם רכזת הפניות שלנו, שיידעה באופן אישי, בשיחות טלפון, את הרשויות בדבר חומרת המצב מרגע שקיבלה את הידיעה על מצבו הקריטי של החולה, כ-48 שעות לפני מותו. למיטב ידיעתה של הרכזת, התעקשות השב"כ להזמין את החולה לתחקור היא זו שגרמה לעיכוב הרב, שחרץ סופית את דינו של הצעיר בן ה-20 למות".

על שאלה מהותית נוספת שהופנתה אל השב"כ, לא התקבלה תשובה: השב"כ מזמן כמה מהחולים, או את מלוויהם, לתחקור במעבר ארז, אך מועד התחקור מאוחר כמעט תמיד מן המועד שנקבע לטיפול הרפואי, דבר שמאלץ את החולה לבקש זימון רפואי חדש ולהתחיל מבראשית את כל ההליך של הגשת הבקשה; מה הסיבה לסחבת המתוארת?

ישפטו הקוראים, אם כן, את ההצהרה המסכמת את תגובת הרשויות הישראליות: "שירות הביטחון הכללי ותיאום פעולות הממשלה בשטחים ימשיכו לטפל בבקשות על רקע הומניטרי מרצועת עזה תוך הפעלת שיקול דעת ביטחוני מזה, והקפדה על כבוד האדם באשר הוא אדם מזה".