הארגונים לשימור הכיבוש

 החלטת הכנסת לחקור את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, שהמניע שלה הוא רצונו של הימין להגביל את פעילות הארגונים, ראויה לגינוי מהיבטים רבים. ואולם, דווקא מפלגות הימין היו אמורות להיות מעוניינות בהמשך פעילותם של הארגונים הללו, מהטעם הפשוט שהם (גם אם כתוצאה לא מכוונת) מקדמים את האינטרס ארוך הטווח של המפלגות הללו - קיבוע הכיבוש.

בעשור האחרון נכנסו הארגונים - דוגמת "בצלם", "מחסום ווטש" ואף "שוברים שתיקה" - לוואקום שיצרה הלחימה בשטחים במערכת השליטה של הדרג הפוליטי על הצבא, ושל הפיקוד הבכיר על יחידות השטח. מרכז הכובד של ניהול הלחימה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית הוסט, כפי שאופייני לסוג זה של לחימת שיטור, מהפיקוד הבכיר אל דרג השדה הנמוך, שלא אחת מפעיל כוח נטול רסן על האוכלוסייה. הצבא התקשה בעבר, ומתקשה גם היום, לפרוס רשת שליטה יעילה על היחידות. בנסיבות אלה הוא נזקק לתיווך של גורמים חיצוניים כדי לשלוט על כוחותיו, ולוואקום הזה נכנסו הארגונים.

אין לנו אלא להסתמך על דברים שאמר על הארגונים הללו הפרקליט הצבאי הראשי בראיון ל"הארץ" ב-2009: "הארגונים הם צינור להעברת מידע לדברים מאוד חשובים, כדי שפעילות צה"ל תהיה נורמטיווית... אני חותר להגיע לאמת והם באמת עוזרים לנו בכך". במלים אחרות, הארגונים, שאת פעולתם מבקשת הכנסת להגביל, הם חלק ממערך השליטה של הצבא על כוחותיו. מחסום ווטש מפקח על המחסומים, בצלם מתעד, ובכך מפקח על התנהגות חריגה של חיילים בפעילות מבצעית, ו"שוברים שתיקה" הוכיח לאחרונה שמערך התיעוד שלו עולה על זה של הצבא, שתגובתו הראשונה להאשמות על התנהגות לא חוקית ב"עופרת יצוקה" היתה הכחשה גורפת. לא לחינם משתף הצבא פעולה ומחליף מידע עם חלק מהארגונים, כפי שהפצ"ר מודה.

גם אם פעולת הארגונים מכוונת להבטיח שמירה על זכויות הפלסטינים, התוצאה הבלתי מכוונת היא שימור הכיבוש. מיתון וריסון של פעילות הצבא מקנים לה צביון אנושי וחוקי יותר. הפחתת הלחץ של ארגונים בינלאומיים, לצד מיתון פוטנציאל ההתנגדות של האוכלוסייה הפלסטינית, מאפשרים להמשיך ולקיים מודל זה של שליטה לאורך זמן. לא לחינם נשמעה במחסום ווטש ביקורת פנימית על כך שפעולת הארגון "משפרת את המחסומים" במקום לסייע בהסרתם, ובצלם אינו פועל נגד עצם הנוכחות של צה"ל בריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית אלא בפועל למען הסדרה מוסרית יותר של נוכחות זו. ברוח זו, "שוברים שתיקה" שולל סרבנות ואינו פועל נגד הכיבוש; פעולת התיעוד שלו דווקא מסייעת לצבא לנקות את שורותיו ובכך להקטין את "המחיר המוסרי שבשליטה על אוכלוסייה אזרחית" בלשון הארגון.

לכן אפשר היה לצפות, שישראל ביתנו וחלקים בליכוד יציעו לארגוני זכויות האדם מימון ממלכתי במקום לאיים על קיומם. בהעדר הארגונים, בסיס הלגיטימיות, ההולך ונפרם, של השליטה הישראלית על האוכלוסייה הפלסטינית יתערער עוד יותר, והרי זה מנוגד לסדר היום של הימין בישראל.

פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה הוא מחבר הספר "מי שולט על הצבא" בהוצאת מאגנס