|
היום (רביעי, 15.12), אם מזג האוויר לא יקלקל את התוכנית, תציין אנינה קורתי מקיבוץ כפר רופין יומולדת 89, במקום שאין פחות נחמד וחגיגי ממנו: מחסום צה"לי בבקעה. "מה, זה לא מתבקש?" תהתה בהומור צ'כי, "רביעי זה ממילא היום שאני, וחברה מעפולה, שאוספת אותי, עומדות שם אחת לשבועיים, כפעילות 'מחסום-ווטש', וזה גם יוצא היומולדת שלי".
היא נולדה בצ'כיה, ואחרי הכיבוש הנאצי החל מסעה לארץ ישראל. מסע? אכן כך: מסע תלאות בן שש שנים, שהיו בו נסיעה ברכבות אטומות, והמתנות מייאשות לבלתי-ידוע, ושיט באוניות רעועות בים השחור, ואחר כך, במסגרת עלייה ב', בים התיכון, וגירוש למאוריציוס, ושנים קשות במחנות מעצר. עד סוף המלחמה, ב-1945, אז הוחזרו אנינה והעצורים ארצה. החבר שלה, קורט, שירת אז בצבא הבריטי, כמה מחבריה כבר היו בכפר-רופין, "אבל קרובים שלי, ותיקים בארץ, שגרו על הכרמל, אמרו שאחרי חמש שנים במאוריציוס, לא כל כך דחוף שאגיע באוגוסט לקיבוץ בעמק בית שאן. שמעתי להם. בת כמה הייתי? נו, היום זה כבר לא רלוונטי. אז הלכתי להיות עצמאית, עבדתי כאחות בעפולה, וכשהחבר השתחרר, ב-1947, הצטרפנו לכפר-רופין".
קצת עבדה בחקלאות, אבל בעיקר, ורוב השנים, עבדה עם ילדים, קודם כמטפלת, ואחרי שרכשה השכלה בפסיכולוגיה (וגם בארכיאולוגיה, במוזיקה, בפילוסופיה) התמקדה במעקב אחרי ילדים עם צרכים מיוחדים. הכאב על אובדן יקיריה, הבעל קורט, והבן ערן, לא אטם את לבה, ואולי פתח אותו עוד יותר, לנתינה ולעזרה. משלושת ילדיה נותר בקיבוץ בנה הבכור, גיל קורתי, מנכ"ל "אפיקי מים ", ומבנו, נכדה הבכור, יש לאנינה שני נינים, שלא היו יכולים לבקש לעצמם סבתא רבתה טובה יותר.
ולא, היא ממש לא אוהבת פוליטיקה. "בכלל לא רוצה להשתמש במילה הזאת, אבל תמיד יוצא לי להיות מעורבת איכשהו. כל חיי הצבעתי למפלגות שנכשלו, ואני מאוד סובלת מהכיוון שהמדינה שלי הולכת ומתפתחת אליו, שהוא בניגוד לחלום הציוני. אז כשאני מחפשת מה לעשות, חוץ מלהצביע בבחירות, אני מגיעה לפעילות. הייתי ב'נשים בשחור', אבל כשזה התחיל להיות יותר מדי מפלגתי באזור שלנו, עזבתי, והצטרפתי למחסום-ווטש". כבר חמש שנים הן נוסעות לשם, היא והחברה מעפולה, למחסום בבקעה, כי האחרים רחוקים מדי, ומגיעים אליהם די מתנדבות.
מה, בדיוק, אתן עושות שם?
אנינה קורתי: "אם המחסום פועל ומתפקד 'לגיטימית', במירכאות, וזה קורה בעיקר כשהחיילים הם מילואימניקים, אז אנחנו עומדות כשעה, מתבוננות, רושמות הערות, לפעמים מתקשרות לפיקוד הצבאי האזורי. אני מדמה את הפעילות הזאת לעמידה עם מזלף ליד האוקיינוס, כשאני מזליפה לתוכו מים מתוקים. הלוואי שהייתי יכולה לעשות יותר".
אתן עדות לדברים קשים?
"מזווית הראייה שלי, הסיטואציה קשה. אנשים, שאני לא אומרת שהם קדושים או טובים יותר מהחיילים שלנו, עומדים שעות בסיטואציה, שלדעתי היא משפילה. פלסטיני שחוזר אחרי יום עבודה ארוך אצל מעביד ישראלי, וצריך להמתין יותר משעה לביקורת - זה לא סביר בעיניי. ויש חיילים שזה מאוד מדכא אותי שהם לובשים מדים של צה"ל. כבר שמעתי מהם את כל הקללות: שאני בוגדת, שאני יותר גרועה מהערבים. פה ושם אנחנו מנסות לדבר איתם, אבל הרבה זה לא עוזר".
כל זה משליך גם על יחסך למדינה?
"כן. לי ולדור שלי היו כוונות ושאיפות תמימות בקשר לציונות ולמדינה, וזה הלך הפוך. אבל מיואשת אני לא".
ומהקיבוץ החדש?
"אני מתייחסת לקיבוץ כתופעה סוציולוגית היסטורית. זה היה רעיון וחלום, שהיה מנוגד בבסיסו לדחפים ולמטרות של האנושות. אני הצטרפתי בגלל הסיסמה הפשוטה, 'מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד כפי צרכיו'. אילו היתה מעשית, היא היתה מביאה גאולה לאנושות".
את מקבלת כפי צרכייך?
"אני יודעת להתאים את הצרכים שלי למה שאפשר להשיג, כך שאני לא מרגישה מקופחת".
אז מה לאחל לך ביומולדת 89?
"שביומולדת תשעים, אם אגיע אליו, כבר לא יהיו מחסומים. אבל זו כנראה משאלה מוגזמת".
|
