חמש דקות מגן עדן

תשע בבוקר. בית הקברות הצבאי

 בחניה של בית הקברות הצבאי קרית שאול, עומדים כמה אנשים לא צעירים  בציפייה לאוטובוס של אברהים
שיאסוף אותם לסיור של נשות מחסום watch בשטחים.
יש שיגידו שכאן, בדיוק כאן, בחנייה ליד בית הקברות, ליד מקום מנוחת העולמים  של חללי מערכות
ישראל, מסתתרת נקודת העוגן והכבידה לכל מה שנראה בהמשך היום –
מי שמוצא בכך צידוק לכל עוולה שנראה בהמשך.
מי שמשוכנע שלא לשם כך מסרו כל הצעירים והיפים והטהורים האלה את חייהם,
ומי שמהרהר בעצב, שאולי כבר לא משנה מה ייקרה, נגזר עלינו ואולי גם על בנותינו ובנינו, לסובב
את גלגל העינויים האכזרי הזה שעליו משופדים שוב ושוב שני העמים.

תשע ורבע. עיתונאי רע בשטח

כנראה שאני עיתונאי רע במיוחד. אפילו עט כמו שצריך לא הבאתי היום לסיור של נשות מחסום watch
בין שכם לקלקיליה. קדומים אלקנה ואריאל. מזל שלצידי באוטובוס, יושב חתן פרס ישראל, במאי הקולנוע והטלוויזיה רם לוי. ראשון נשלף מהתיק האפור שלו עט כדורי כחול, של מכללת ספיר, אבל אחרי דקה בדיוק הוא מתפרק. הבמאי הדגול, שאחראי ליצירות מופת רבות כמו דרמות הטלוויזיה "לחם",
ו"חרבת חזעה" על פי הסיפור המפורסם של ס.יזהר (צולם לא רחוק מכאן, בכפר מידיה ליד ניעלין), לא מתעצל ומוציא מהתיק עט נוסף, הפעם של איגוד הבמאים והמפיקים בטלוויזיה ובקולנוע. נקווה שהעט הזה לא הולך להתפרק לנו לנוכח כל מה שאני הולך לראות ולכתוב.

תשע וחצי – שער חקלאי

כשישים ושישה "שערים חקלאיים" פזורים בשטחי הגדה המערבית. מונח מכובס לדרך נוספת של הכיבוש הישראלי לשלוט על כמות הנכנסים או העוברים מכפר לכפר. אנחנו בשער מספר 1393 בין הכפר חבלה (צריי מתחת לל’) לקלקיליה. אם אתה תושב אחד הכפרים שגר שם, אתה צריך לצאת ולחזור באותו שער. ואם במקרה אחרת, או חזרת בטעות דרך שער אחר, יש בעיה גדולה. גדולה מאוד אפילו, כי אין "סגירת מעגל" במחשב. החייל או החיילת מסתכלים במסך ורואים שאין נקודה ירוקה או סגולה או אדומה ליד השם המפורש שלך. אין התאמה בין נקודת הכניסה לנקודת היציאה, כלומר על פי ההיגיון הצבאי הבלתי מעורער בילית את הלילה בישראל, וזה כבר מדליק לנו נורה זאת אומרת שאתה שב"ח, שזה בעברית תקנית לא חלילה דבר שבח, אלא שוהה בלתי חוקי, או שתפסיד בערך שני ימי עבודה, ותביא לנו אישור בכתב שחזרת דרך השער החקלאי השני.

עשר וחצי. הכפר ג’יוס, צפונית לכביש אלפי מנשה – קדומים.

מאזוז קדומי, סגן ראש מועצת הכפר ג’יוס שמארח בבניין המועצה את עשרות הישראלים, מוחה על הפשיטות הליליות של החיילים, שמעירות משנתם קשישים וצעירים, רק כדי להביא לתושב אחד צו זימון לשב"כ. נעים, תושב הכפר שכוחות הביטחון מונעים כבר חמש שנים את כניסתו לישראל, מספר: "מגיל 16 עבדתי בישראל, בניתי חצי מישראל, והיום אפילו לאדמות שלי אני לא יכול להתקרב, בגלל הגדר הזו שמולידה רק הרים של שנאה. אנחנו שותים מים מורעלים שעוברים דרך המזבלה של ההתנחלויות." את הבן שלו בן ה 17 שמו בכלא הישראלי בחשד שהוא זרק אבנים על חיילים. מחוץ למועצה מסבירות לנו דליה גולומוב (בתו של אליהו גולומב, ממיסדי ארגון ההגנה) וענת שפיר, את המונח החמקמק הזה "מנועי שב"כ", שמונע מנעים וחבריו להיכנס לתחומי ישראל. ככה מנצלים, הן אומרות, את החולשה הגדולה, של המקומיים. (נעים כבר לא עובד חמש שנים). אם אתה רוצה אישור כניסה, כדאי מאוד שתשתף איתנו פעולה. הלחץ עושה את שלו והקרע בתוך העם הפלשתיני הולך ומתרחב. האמון בין התושבים בכפר הולך ונסדק. מי יודע מי באמת החזיק מעמד אחרי שקראו לו בשתיים בלילה לפגישה דחופה אצל עז’מי, הרכז התורן של השב"כ ליד מעבר אייל. בארגון נשות מחסום watch, אומרים שיש כיום מאתים אלף פלסטינים שכניסתם נאסרה על ידי השב"כ.

שתים עשרה בצהרים – קרבת דם

מחסום חווארה שומם. המקום שהיה במשך שנים תופת ארורה לכל מי שביקש לצאת מהעיר שכם דרומה, עומד היום ריק ומלא חרולים ועשבים שוטים. בכלל אומרות ענת ודליה, מאז שאובמה עלה לשלטון, יש הפחתה משמעותית במספר המחסומים שמציבה ישראל בתוך השטחים.

בזמן שכל נוסעי האוטובוס יורדים לשתות קפה ולאכול כנאפה מתוקה, אני מתפנה לשיחה קצרה עם בת העמק שלי, נועה בן הגיא, שעשתה לו מזמן סרט דוקומנטרי בשם "קרבת דם". לפני ארבע שנים בערך, אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל", מצאה יום אחד נועה באיזה פינה נידחת בארכיון המשפחתי, מכתב מצהיב שבין דפיו התגלה סיפור מסעיר.

נערה צעירה בשם פנינה, אחות של סבתא של נועה, מהישוב הגלילי יבניאל, נאלצה לפני 67 שנה לעזוב בפתאומיות את ישובה, התחתנה עם בחור ערבי, ועברה לגור במחנה הפליטים באלטה ליד שכם. נועה יצאה למסע בעקבות קרובת המשפחה האבודה, וחידוש הקשר בין המשפחות גרר אחריו אירועים בלתי צפויים שהתרחשו מול המצלמה.

הסרט של בן הגיא זכה לפרסים ולשבחים רבים, שבעקבותיהם היא מוזמנת עכשיו לפסטיבלי קולנוע גדולים בכל רחבי העולם. הדבר הזה משמח אותה כמובן, אבל גורם לה ליותר מהרהור אחד או שניים, על המימד הנצלני שיש בעשייה הדוקומנטרית. הנה אנחנו כאן משוטטים בחופשיות ממקום למקום, ובוחרים ל"הזדעזע" מהמצב, כדרכם של בורגנים שמאלניים מצויים, בעוד שהדודה שלה, נשוא הסרט עטור הסרטים, ממשיכה לחיות במחנה הפליטים בלאטה, רחקוה מרחק רב משלל הזכויות הבסיסיות מהן נהנה כל אדם ממוצע בעולם המערבי.

ארבע אחרי הצהריים – סיקור עיתונאי

בערך בסביבות שלוש אחרי הצהריים אנחנו חוזרים לכפר הירוק ולקו הירוק. בערך שעה וחצי אחרי זה, מופיע באינטרנט הסיקור של הכתב של ynet שהתלווה אלינו לסיור. תמיד ממלאים אותי הכתבים הצעירים והנמרצים האלה פליאה מעורבת השתאות, איך תוך כמה דקות הם מסוגלים לארוז את כל הדכדוך המתמשך הזה שראינו היום במאה ומשהו מילים. הכותרת מדברת על כך שאמנים סיירו היום בגדה המערבית וחזו ב"עוולות הכיבוש". הגרשיים הם של הכתב במקור. כאילו שזה רק ציטוט או מובאה. לא משהו שבאמת מתרחש במציאות. כאילו מתקיימת כבר קריצה מובנית מתחת למילים. נכון לכתיבת שורות אלה (עשר בלילה. יום שישי) יש כבר בערך מאה עשרים טוקבקים עם הרפרטואר המוכר. האחרון שבהם לפי שעה – "האמנים האלה אם (השגיאה במקור) מרגלים שממומנים על ידי ערב הסעודית". מה נעשה עם הכעס הזה? לאן נוליך שוב ושוב את המילים.

אני נזכר פתאום בשיר הזה של ברי סחרוף, ושוב ושוב נחבטים בתוכי המשפטים:

"על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר…."