"ילד פירושו כל יצור אנוש מתחת לגיל 18 שנה" - כך באומנת האו"ם בדבר זכויות הילד. הגדרה זו מקובלת על ארגוני זכויות האדם בישראל, בשטחים ובעולם כולו. וראה זה פלא: הגדרת האו"ם אינה מקובלת על צה"ל, צה"ל מגדיר כקטין רק את הפלסטיני שלא מלאו לו 16 שנה.מאות אלפי הילדים הפלסטינים הם דור העתיד של מדינת פלסטין. כאשר תקום מדינת פלסטין יהיו נערים אלה האזרחים הבוגרים שיעמדו מול ילדינו שיתבגרו. במו ידינו ובמעשינו המשפילים והמתעללים אנו אחראים לעיצוב תודעתם של אויבינו מחר.
סוהייב חאדר עבדול עזיז בורקן מחברון, יליד מאי 95', תלמיד בי"ס, הושם במעצר ביום 24.2.10. הנער, שנראה צעיר מכפי גילו, לבוש בבגדי אסיר חומים התואמים את מידותיו. (מכאן שהשב"ס מצויד היטב גם לאוכלוסיית הקטינים שמונה כמה מאות.)
"קטינים" בשטחי הכיבוש הם מי שטרם מלאו להם 16 שנים. הנהלים החדשים (2009) של 'בית המשפט הצבאי לנוער', אינם כוללים את שלבי המעצר והחקירה של הקטינים. רק לאחר שהוכן כתב אישום לקטין, יתנהל משפטו בפני שופט שהוכשר לשפוט נערים וקטינים ובתנאים שאמורים להתחשב בגילם הצעיר.
והנה, סוהייב בורקאן, נחקר כמו קטינים פלסטינים אחרים שנעצרו, ללא נוכחות של הורה ו/או עובד סוציאלי, לעתים בשעות לילה מאוחרות ובידי חוקרים שאומנו לחלץ מחשודים בוגרים הודאות בדרכים מגוונות (לחץ פיזי מתון?). ניסיונם של עורכי דין מלמד שרוב הקטינים מודים בעת חקירתם בעבירה המיוחסת להם.
סוהייב הואשם ב"יידוי אבנים על ג'יפ של צה"ל מתוך כוונה לפגוע בג'יפ או ביושביו". הוא לא הודה. הוא הכחיש את עדותו של החייל שישב בג'יפ וזיהה את זורק האבן.
באולם המשפט סוהייב ישב על ספסל הנאשמים בין עצירים בוגרים ובהה סביבו. הסנגור, עו"ד אייד מיסק, הדגיש שסוהייב מכחיש את המיוחס לו, וכן שהחייל מסר את עדותו 15 דקות לאחר שהאבן נזרקה על הג'יפ (ולא פגעה באיש), מבלי שהיה לו קשר עין עם סוהייב במהלך דקות אלה.
הסנגור מיסק הזכיר לשופטת שלגבי קטינים יש לשקול חלופת מעצר, בעיקר לאור העובדה שהקטין עצור יחד עם בגירים בבית המעצר, תנאים שלכל הדעות נחשבים לפסולים. לאחר ההפסקה הודיעה השופטת על הארכת המעצר עד תום ההליכים. (בית המשפט בעופר 2 במרץ 2010).
במחסום בית המרקחת, בגשם שוטף, עוצר
חייל ילד בדרכו לבית הספר: המגנומטר מצפצף כשהילד עובר. הילד רטוב ומעוצבן, יושב על שפת המדרכה והחייל עומד מעליו. הילד מסרב לפתוח את הילקוט שלו לבדיקה. החייל מתעקש והילד מתמיד בסירובו. לבסוף, בתיווכנו, הילד מתרצה, התיק נפתח ומתגלה "נשק יום הדין": סרגל מתכת!! הסרגל החשוד נלקח מיד. אחרי רגע או שניים החייל מבין שזה מגוחך ומחזיר אותו לילד, וצורח עלינו שלא נתערב יותר ונעמוד רחוק ובכלל מותר לנו רק להסתכל ולשתוק. (חברון 10.11.09)
צלם חוץ שפגשנו סיפר שבשעה 4:30, כשעמד בתוך המחסום והתבונן, ראה שוטר (כחול) בלוית מאבטח אזרחי שרובהו שלוף, לוקחים מתוך התור ילד כבן 13 (או 14), מעמידים אותו פסוק רגליים ליד הקיר. השוטר ערך חיפוש על גוף הילד והכה אותו בראשו, ושלשתם יחד נעלמו דרך אחד השערים המובילים אל צדו האחורי של המחסום. שאלנו שלושה חיילים שנקרו על דרכנו על האירוע. אחד מהם אישר שאמנם התרחש, אלא שזה ילד ש"כל פעם מנסה שוב ושוב לעבור במחסום בלי אישור" אמר. הפעם כנראה כבר ילמד הילד לקח. (19 באוקטובר 2008)
הילדים הקטנים, בדרכם לבית הספר האזורי, נאלצים לעבור ליד הלולים של חוות מעון. המתנחלים מסבירים כי הילדים "מסכנים את הביטחון" ועל כן הם משסים בהם את כלביהם ומפעילים נגד הקטנטנים האלה אלימות. בדיון בוועדה להגנת הילד של הכנסת, שדן בבעיה ביוזמתנו, הוחלט כי הצבא ילווה את הילדים ויגן עליהם בבוקר ובתום יום הלימודים. הליווי המובטח מאחר לעתים מזומנות והילדים נתונים לנחת זרועם של המתנחלים וכלביהם.
בשבוע האחרון קיבלנו שתי פניות טלפוניות שנגעו לטיולי ילדים מבית לחם לירושלים. ומה למדנו בהזדמנות זו? בימי שישי אין טיולים לירושלים. הקטנטנים עלולים להשתתף "במהומות" שבהר הבית. נדהמנו! הרי גן החיות מרוחק ת"ק פרסה מהר הבית - אבל סדר הוא סדר וצו הוא צו.
הגענו למחסום בית לחם וחשבנו כי אנו הוזות. ראינו ילדים קטנים משחקים כדורגל בכניסה לבנין המחסום. אך התדהמה לא ארכה זמן רב. טלפון ממנהל בית הספר הזעיק אותנו לעזרה. המורים, הזקוקים כמובן לאישורי כניסה לירושלים, מורשים לעבור את המחסום. הילדים לא. המנהל ניסה להבהיר לנו שהוא איננו מעוניין לבלות יום בגן החיות - הילדים הם אלה שמחכים לטיול הזה בכיליון עיניים. אחרי עיכוב ניכר הצליחו המורים והילדים לבקר בירושלים ואולי גם הצליחו להתפעל מהפיל והאריה בגן החיות.