מחסוםWatch - ארגון נשים ישראליות, שעוסק באחד ההיבטים החמורים של הכיבוש - הגבלת חופש התנועה של הפלסטינים בשטחים הכבושים.
לא נגענו....
לנוכח הפרסומים השונים על עוולות הכיבוש מתגוננים החיילים ומפקדיהם בטענה: "אלה ההוראות". את ההוראות הללו מגבשים בחלונות הגבוהים מתוך כוונה לעצור, לעכב ולמנוע את החיים - את הכלכלה ("שלא יאכלו"), את הבריאות ("כולם חולים היום!!"), את החינוך ("הסטודנטים הם הכי גרועים"), את חיי המשפחה ("שלא יתרבו") ואת הניסיונות המהוססים לדמוקרטיה ("למה בחרו בחמאס?"). למטרה זאת מגויסים לא רק הביורוקרטיה והוראותיה אלא גם עזרים טקטיים ואלקטרוניים המיועדים "לשפר את הכיבוש". לא המצאנו דבר. הקטעים להלן מובאים כלשונם בדוחות.
בזל בבית לחם
המכונה החדשה - חיישן של טביעות אצבע שנועד לאשר שכרטיס הבז"ל (זיהוי ביומטרי לתושב) אמנם שייך למי שמציג אותו. מי שעובר נדרש להגיע לחלון הביתן של החייל, להראות תעודות, ואז לצעוד חזרה מספר צעדים, להסיט עצמו הצדה, להניח את ידו בתוך המכונה, לסובב את ראשו אחורה כדי לראות את הסימן שהחייל מסמן מתי אפשר לעזוב את המכונה ולעבור. (בית לחם, 1.3)
מתברר שיש הרבה אנשים שנמצאה אצלם אי התאמה בין היד לכרטיס ה"בז"ל". אותם אנשים נשלחו בחזרה למת"ק עציון אבל שם אין אפשרות לבדוק שום דבר כי המת"ק בשיפוצים והמכונה או המחשב או שניהם, אינם מתפקדים. לכן, כך מתברר, אנשים במצב זה צריכים, כאשר הם רוצים לעבור את המחסום בבית לחם, לטלפן למספר 02-9304010 ולברר מה מצבם. ואז, אם מתברר שהם "בסדר", כנראה, כך נדמה, מישהו יצלצל לחייל בבודקה במחסום בית לחם ויתן פקודה לתת לאיש לעבור.
למרות שכבר ראינו כמה פעמים את השימוש במכונה לבדיקת טביעות אצבע, המחזה מכה בנו. יש אנשים שבמשך שתיים-שלוש-ארבע דקות מסתבכים איתו ויחד איתם מסתבך החייל מאחורי חלון הזכוכית ומנסה לתת הוראות כיצד להניח את כף היד במכונה. בתור מחכים באותו זמן מאות אנשים והמעבר נמשך שעות. (בית לחם, 23.3)
"שתגיד תודה שלא זורקים אותה לירדן"
מגיעה סטודנטית בליווי דודה וראש מועצת בית פוריכ. בבוקר, כאשר ניסתה לעבור לשכם, עוכבה לשעתיים ואח"כ נאלצה לחזור כלעומת שבאה. החיילים אומרים שאסור להם להעבירה. אמא שלה, פלסטינית ירדנית, התחתנה עם תושב בית פוריכ והולידו אותה ואת אחיה. לפני 12 שנה חזרו לבית פוריכ והגישו בקשות לתעודות זהות פלסטיניות. עד היום רק אחיה הצליח לקבל תעודה ואילו היא ואמה לא קיבלו. ניסינו להעבירה באמצעות מוקד הצבא. חזרו אלינו ומסרו שאזרחים ירדנים אינם רשאים לשהות בגדה ולכן "שתגיד בכלל תודה שלא זורקים אותה לירדן". (בית פוריכ, 5.3)
גבינות מתפוצצות או מי הזיז את הגבינה של הכנאפה
"מה אני יעשה עכשיו עם הגבינות האלה בשמש. בחיאת חייל, תן להעביר את הגבינה. הנה תראה היא מתקלקלת".
"אתה לא יכול להעביר את האוטו לתוך שכם" ענה החייל. "אין לך תסריך למכונית".
"אני אין לי תסריך למכונית, אבל הנה תראה בעיניים שלך, יש לי אישור מהמשרד של הזירעה, איך אתם קוראים אותו משרד החקלאות, אני מותר לי להעביר גבינות, יש לי כבשים, מהכבשים אני עושה גבינה ומוכר אותה לרמאללה שיעשו כנאפה. אני כל שבוע מעביר באוטו את הגבינות לשכם, משכם אני יוצא מהמחסום של חווארה ונוסע לרמאללה. עכשיו אתם חיילים חדשים אומרים לי צריך תסריך להכניס האוטו לשכם. אם הייתם מרשים הייתי נוסע מסביב, אני בכלל לא רוצה להיכנס לשכם, אני רוצה לנסוע לרמאללה. איך אתה רוצה אני מעביר את הכול הגבינה הזה, על הגב שלי?" אמר איש הגבינות והראה על עשרות הדליים המכוסים המלאים גבינה קשה ומלוחה.
"לא מעניין אותי איך תעביר, תיכנס לאוטו, תסתובב ושאני לא יראה אותך פה יותר בלי תסריך לאוטו".
איש הגבינות גנח בייאוש והסתובב אחורה לחפש מכונית עם תסריך להיכנס לשכם.
אחרי המתנה של חצי שעה, האיש והגבינות מצאו רכב עם תסריך, שמותר לו להיכנס לשכם. חצי שעה לקחה עבודת ההעברה של עשרות הדליים ממכונית למכונית. עוד חצי שעה המתנה בתור, חמש דקות של בדיקה לפני שהחייל שלח את המכונית חזרה לבית פוריכ.
"מה קרה", שאלנו את החייל, "הרי לאוטו הזה יש תסריך להיכנס לשכם".
"נכון" ענה החייל, אבל יש לו תסריך (אישור) להיכנס ריק, אין לו תסריך להכניס סחורה.
עוד עשרים דקות, נמצאה בתור מכונית עם תסריך להיכנס לשכם וגם להכניס סחורה. עוד עשרים דקות (הם כבר מיומנים) העברת הגבינה ממכונית למכונית. ברוך השם המכונית עוברת במחסום ונכנסת לשכם. אחרי שעה נסענו משם למחסום חווארה. חנינו בחנייה הרחוקה מהמחסום ועשינו דרכנו ברגל.
מרחוק ראינו העברה של דליי גבינה ממכונית למכונית. "מה קורה להם היום עם גבינות", שאלה ענבל, החברה שלי למחסומים. "כולם מעבירים היום גבינות מאוטו לאוטו"?
התקרבנו. זה האיש ממחסום בית פוריכ. הוא עבר את מחסום הכניסה לשכם, אבל לרכב שבו נסע לא היה תסריך לצאת משכם דרך מחסום חווארה לכיוון רמאללה, אז ביציאה משכם הוא שוב העביר את הגבינה לרכב שכן יש לו אישור להעביר סחורה החוצה משכם דרך חווארה. ועבר את מחסום היציאה משכם, והנה הוא מעביר שוב את הגבינות ממקום למקום.
"מה קרה" שאלנו. "לרכב אין תסריך להעביר סחורה"?
"יש, יש" ענה איש הגבינות, "יש לו אישור להעביר סחורה".
אז למה אתה מעביר שוב את הגבינה מאוטו לאוטו שאלנו.
אין לו אישור לעבור במחסום זעתרה. אני מחליף באוטו שיש לו תסריך לעבור במחסום זעתרה לכיוון של רמאללה.
מעשה במעיל
הגיע גבר לבוש מעיל שהחיילת מכנה 'מעיל משמר הגבול'.
הופה.
"יש לך תסריך למעיל?" היא שואלת. הוא לא ממש מבין. אולי כי הוא לא מדבר עברית, אולי כי זה באמת קצת תמוה שגם מעילים טעונים אישור מעבר. "בוא רגע. צריך אישור למעיל. נו, מה, איך אני אגיד לו את זה... אני שואלת אותו, הוא לא מבין." אל דאגה. הסוף טוב. כנראה שהגבר הראה לחיילת פתק והמשיך בדרכו. (חווארה, 14.3)
מעבר למחסום הצפוני, חייל תפס צעיר. אנו צופות בצעיר מרים את מכנסיו לפי הוראת החייל, שאוחז בו ומובילו דרך הקרוסלות עד סמוך לצינוק. תעודת הזהות נלקחת ממנו. הצעיר הופשט ממעילו שנראה כמעיל צבאי בדגם מיושן מאוד. החייל מנופף במעיל המוחרם. נזכרתי כי באחת המשמרות ראינו אישור, מן היצרן, שהמעיל בצבע חקי נרכש כדת וכדין (כלומר, אינו רכוש צה"ל). תעודת הצעיר מוחזרת לו די מהר והוא מתבקש להסתלק מהמחסום. הצעיר, הדובר ערבית
בלבד, מנסה להסביר דבר מה לחייל שאינו דובר ערבית. חייל אחר, דובר ערבית, הקשיב לו והצעיר, ללא המעיל, הורשה לחזור כלעומת שבא. החייל שהחרים את המעיל מספר לחיילים במחסום, בשמחה, "אח שלי שנים מחפש מעיל כזה...אני צריך רק לכבס אותו". (חווארה, 16.3)
לתשומת לב המוקד ההומניטרי
אב לילד חולה סרטן - מנוע בטחוני, הילד בטיפולים יומיים בהדסה.
האב הגיע למת"ק ביום ראשון שעבר, אמרו לו תבוא מחר... ביום שני אמרו לו תבוא ביום שלישי... ביום שלישי נתנו אישור ליום אחד, ביום רביעי אמרו לו לבוא ביום חמישי, ביום חמישי היה שלג והוא לא הגיע, ביום ראשון אמרו לו שזה לא בסדר שהוא לא בא ביום חמישי ושיגיש בקשה חדשה, ביום שני הוא קיבל אישור ליום אחד 20/3/07. היום התברר שהיה לו אישור לשבוע עד 25/3 והוא קיבל אותו רק היום - כי למה שיוציאו לו אישור לשבוע החל מהיום?!!!! ביום שני הקרוב הוא שוב יהיה במת"ק ויבקש להיות עם בנו חולה הסרטן בטיפולים היומיים בהדסה עין כרם. (בית לחם, 22.3)