בית איבא, יום א' 10.2.08, אחה"צ

סכום

אנו נזכרות היום בשורות של ריצארד לבלייס: "חומות האבן אינן יוצרות את הכלא וקורות הברזל אינן מגדירות את הכלוב" ('מכתב לאלתאה מהכלא'), כשאנו חושבות על מה משמעות הדבר להיות כלוא. המחסומים, גדרות ההפרדה, החומות והגדרות, העוצר וחוקי הכובש יכולים לכלוא אנשים באופן פיסי, אך ה"צומוד" והבינה האנושית הם המילוט האולטימטיבי ומבטיחים חופש לעד.

14:00 בית איבא

יש כאן הרכה פחות אנשים מהרגיל: אין בכך פלא, יש עוצר קפדני לגבי כל הגברים בגילים 16 עד 35, הגרים באזור ג'נין או באזור טול כרם. הסטודנטיות נושאות את ספריהן כרגיל, וממשיכות בחייהן. הגברים שמאחורי הקרוסלות חייבים לחכות יותר מהרגיל, כי המחסום מאויש במכסת יתר של חיילים, לפחות שנים-עשר, רוב הזמן, עם עוד סגן משנה, המפקד על אזור הולכי הרגל, וסמל האחראי על אזור בידוק הרכב..

למרות שנמצאים שני חיילים בביתן הבדיקה העיקרי, רק אחד מהם בודק את תעודות הזהות, מה שמאריך את השהיה בתור כפליים ממה שנחוץ. במשך כל זמן המשמרת שלנו, מחכים שני תורים של גברים, 20-25 בכל תור, מאחורי שתי הקרוסלות הפועלות. החיילים אוכפים את הכללים הרגילים לגבי הסרת חגורות, הרמת קצות המכנסיים, חפירה לתיקים וחיוב גברים מבוגרים לבצע סיבוב פירואט. הפלישה לרכוש הפרט ממשיכה ללא הרף.

כשאנו מגיעות, אחד החיילים בתור ההומניטארי נראה כשהוא משתף עם חייל אחר את התמונות שבטלפון הנייד של אחד הגברים. בהזדמנות אחרת נראה גבר שצריך להסיר את משקפיו, בעלי מסגרת מתכת, בעוברו את גלאי המתכת. באופן יוצא דופן, נראה שיש מספר חיילים דוברי ערבית, מחוץ לקצין המת"ק, שעל זרועו מתנוסס סרט עם הכיתוב 'תאום-קישור אזורי',  בערבית, בעברית ובאנגלית. החיילים מציקים להולכי הרגל בשאלות על גילם, למה הם "בתור הזה" (התור ההומניטארי). "אני מורה," משיב אחד; "אז תגיד כך," עונה החייל, בגסות בלתי נחוצה. אחד הסטודנטים, שברור שהוא מגיע מאחד מאזורי העוצר, נשלח בחזרה לשכם. הוא איננו יכול לחזור הביתה. אין רחמים כאן ולאיש לא איכפת סיבותיו של האחר או חייו של הזולת.

14:15 – יש החלפת משמרות החיילים, אך כלום לא נעשה יותר מהר וכ-40 גברים ממשיכים לעמוד בתורים אחרי שתי הקרוסלות, במשך כל המשמרת שלנו. המעבר עורך עשרים עד עשרים וחמש דקות.

קבוצת החיילים מצטיינת בדיבור: הם מדברים אחד עם השני וכמעט ואינם שמים לב לכלי הרכב או להולכי הרגל הממתינים. הדבר בולט במיוחד באזור בדיקת המכוניות, שבו הותקן רמזור פעיל, אדום וירוק (אך לא צהוב), וכמה "זרועות" אוטומטיות חדשות לחלוטין, שניתן להרימן אם רוצים לאפשר מעבר כלי רכב, וכו'. כמה שהכיבוש מתייעל! המציאות היא שיש משאיות שנבדקות ביסודיות, ומשאיות אחרות שנאלצות לחכות עד שבע דקות, כדי לאפשר שיחות סרק בין החיילים והנהגים או כדי שהחיילים יוכלו לחטט מתחת למכסה המנוע של כלי הרכב, כאילו שהם מכונאים של המוסך המקומי. מספר אוטובוסים, עמוסים בגברים ובנשים יותר מבוגרים, עוברים; אולם אחד מהם נבדק ביסודיות, כאשר הנהג עוזר בפתיחת התיקים הנמצאים  בתא המטען ואומר לנו בזחיחות אירונית "בטחון".

15:15 – בזמן שאנו עוזבות את המקום, מגיעות הארוחות של החיילים (ארוחת צהריים מאוחרת?). החיילים נוטלים הפסקה נוספת. פלסטיני ממתין מספר לנו שאוסרים עליו את המעבר לשכם: נאמר לו שהגיל הגבולי לעוצר הועלה ל-45 (והוא בן 44). אנו מבטיחות לבדוק את הגזרה עם המפקד, אולם האיש אומר לנו שנמאס לו, "אין לנו ארץ, אנחנו כל הזמן בכלא". אנו חייבות להסכים.