בית איבא, ג'ית, זעתרה (תפוח), יום ד' 27.2.08, אחה"צ

כיוון שהיתה לנו אורחת, ניצלנו את הנסיעה על הכביש לישראלים בלבד - "חוצה שומרון", כדי להציג בפניה את מיני החסמים והשערים והחסימות, שהצבא סוגר באמצעותם את הדרכים המובילות אל הכפרים הפלשתינים בגדה. צפינו על כלי הרכב החונים ליד חסימות העפר שב"איזור התעשייה ברקן", וראינו טנדר פלשתיני שמשתרך על הגבעות הסלעיות בנסיון לפלס לעצמו דרך עוקפת מחסום.

ראינו את שער הברזל בכניסה לכפר מרדה, פתוח. מולו, ראינו את שער הברזל בכניסה לזיתא כשהוא סגור, ולידו את כלי הרכב הפרטיים החונים מצידו האחד, ואת המוניות האוספות את הנוסעים, מצידו האחר.

במחסום בצומת זעתרה ("תפוח") המתינו 20 כלי רכב למעבר מצפון לדרום. כיוון שהצבא עדיין כופה בידול בין חלקי הגדה, מן הסתם ימנעו חיילי המחסום את המעבר של חלק מהנוסעים.

המחסום בצומת ג'ית לא היה מאוייש.  

מחסום בית איבא  17:15 – 16:00 

התנועה כאן דלילה, מעט כלי רכב ומעט הולכי רגל, רובם בכיוון היציאה משכם. 

חיילים יש כאן הרבה (מסתבר שהגענו בעת החלפת משמרת), נציג מת"ק אין. י', קצין צעיר,מנהל את העניינים ביד רמה ובעליצות מופגנת, שנראית לי תמוהה לאור הסיטואציה. (לשאלתי מי מפקד המחסום הוא ענה "אני המפקד הרשע" ומיד פרץ בצחוק עם חבריו וכאילו להרגיע אותי אמר: "סתם, צוחק איתך...". אחר כך הוא העיד על עצמו שהוא חבר של "אלישבע מווטש", שהוא דובר אמת, ושהוא יודע דברים וכד').  

גברים במחסום הזה נבדקים לאט ובקפדנות. הם מצטווים על ידי החיילים להסיר גם את החגורה, וגם את הנעליים... כיוון שהתנועה דלילה מאוד לא מצטבר תור במחסום.

הנשים וילדים עוברים בשביל נפרד. לפעמים הם נבדקים, ומידי פעם החיילים מפשפשים בחבילות שלהם.  

פלשתינים שיוצאים משכם, מספרים לנו שלפני כשעה סגרו את המחסום ועצרו את המעבר, וכעת יש שלושה נערים כפותים בסככת המעוכבים, (הרחוקה והמוסתרת כמעט לחלוטין מעינו של מי שצופה על המחסום מהמקום בו אנו עומדות).  

רחלי מתקשרת למת"ק שם נאמר לה שהם הגיעו למחסום עם מטעני צינור. גם מפקד המחסום מאשר בגאווה שהם נתפשו עם מטעני צינור, "כשבאו להרוג חיילים", אבל הוא מוסיף את המידע המוזר הבא:

לדבריו, כיוון שהם קטינים, וכיוון ש"ידוע שבישראל לא כולאים קטינים", אז הודיעו לו מהחמ"ל, שהמשטרה הפלשתינית תבוא לאסוף אותם. 

(לא להאמין, אבל המידע הזה, שאנו מייד מבינות שהוא מרמז למשהו חשוד - לתרגיל עירנות של הצבא, או לכך שהנתפסים הגיעו בכוונה להתפס - לא מעורר שום שאלה אצל מפקד המחסום! הוא דוחה בשאט נפש את הספקות שאנו מעלות...) 

אני נכנסת אל מאחורי המחסום ומצלמת את הילדים הצעירים הללו, שפלנלית מכסה את עיניהם וידיהם משוכות לאחור וכפותות בחוזקה באזיקי פלסטיק, מאחורי גבם.  

כמה דקות מאוחר יותר, אני רואה את חייל המשטרה הצבאית יוצא מהביתן שלו, וקורא לשני חיילים שיבואו איתו לסככה כי אחד המעוכבים הוריד את הפלנלית מהעיניים. אני הולכת אחריהם, ומתבוננת מרחוק בשלושת החיילים הגבוהים העומדים קרוב מאוד לנערים היושבים.

למרבה הזוועה, אני מבחינה לפתע, שאחד החיילים דורך בכוח, שוב ושוב, על רגליו הפשוטות של הנער הכפות היושב באמצע. 

אני צועקת למפקד המחסום שהחייל מכה את הנער! הוא ממהר לשם מיד, מזיז את החיילים הצידה מהמעוכבים ומשוחח איתם בשקט בצד.  כשהוא חוזר משם ואני שואלת אותו האם ראה כיצד החייל היכה את הילד, הוא נועץ מי מבט כועס מאוד ואומר בטון צדקני: "אני פחות מתעניין באלה שבאים למחסום כדי להרוג אותי ואת החיילים שלי". .. 

(אגב: במה שהמפקד י' כן מתעניין זה במצלמה: הצילום מעצבן אותו, מאוד. הוא טוען שאסור לנו לצלם, שזכותו לאסור עלינו לצלם וכדומה. הוא מתווכח על כך, מתכעס יותר ויותר, מודיע לנו שאנחנו לא נחמדות, שהוא המום מאיתנו, שהוא דורש שלא נדבר עם החיילים (שממילא לא דיברנו איתם ), ושלא נצלם !).  

כחצי שעה אחר כך מגיע גיפ של המת"ק. החיילים מובילים את המעוכבים, כשהם עדיין כפותים ביידים ובעיניים,  מסככת המעוכבים, דרך המחסום, אל גיפ המת"ק..  

קצין המת"ק ושני חיילי המת"ק שאיתו מושיבים את המעוכבים על המדרכה, נותנים להם מים, ואחר כך, הקצין מתחיל לתשאל אותם: אחד אחד הוא עוזר לכל נער לקום מהרצפה, מסיר סוף סוף את הפלנלית מעינייו, שואל אותו שאלות ורושם את התשובות בטופס שבידו.  

בשעה 17:15 מגיע מכיוון שכם רכב מסחרי ובו שוטרים פלשתינים בלבוש אזרחי. קצין המת"ק מעביר את הנערים לידי השוטרים והם מוכנסים לרכב ונלקחים חזרה לשכם.  

קצין המת"ק מספר לנו, שהנערים היו מעורבים לפני כמה שעות בקטטה אלימה בכיכר השעון בשכם, שבמהלכה פצעו מישהו וברחו. מפחד מהמשטרה וממה שמחכה להם, הם החליטו להעצר על ידי הישראלים, הלכו לביתו של אחד מהם, לקחו סכינים, אילתרו מטען צינור, ובאו להתפס במחסום.

אלא שלרוע מזלם, כיוון שאינם מופיעים ברשימות השב"כ ובגלל התאום בין הצבא והמשטרה הפלשתינית, התברר כל העניין, ולכן כעת הם הוסגרו חזרה לידי השוטרים הפלשתינים.. 

(אגב, בעת שהמתנו בצד לראות כיצד מסתיים הסיפור הזה, אמר לנו בחור אחד שעבר שם, שהנערים רצו להכנס לכלא בישראל, כיוון שבתוך המצוקה הכללית האיומה ששם, זו דרך לעזור למשפחה להתפרנס: הארגונים הלוחמים והפוליטים שבשטחים, מעבירים למשפחת האסיר סכום מסויים עבור כל שנה שהוא בכלא. לדבריו, התעריפים נעים לדבריו בין 800 ל1200 ש"ח) .