בית איבא, יום ב' 28.1.08, אחה"צ

14.45 בכניסה לשכם אין תור של מכוניות

ביציאה תור לא ארוך שמתקדם מהר יחסית. כלבנית בודקת לפי בחירה

בתור הולכי הרגל המצב אחר לגמרי.

הכל מתנהל בצעקות רמות. קר מאוד. בתור ההומניטרי כשלשים איש. גבר ואשה מתלוננים בפנינו על התור המשותף לגברים ונשים.

בתור לצעירים עשרות סטודנטים מצטופפים לכוון הקרוסלות, קשה לראות את מספרם אבל  הרעש הגואה חליפות מעיד על הצפיפות

מלבד ציפצוף הנצחי של המגנומטר שכל הזמן לא מרוצה ומחזיר את הנבדק שוב ושוב צעד אחורה וצעד קדימה נשמעות כל הזמן צעקות החיילת מן התא המשורין:"אירג'ה לווארה"  "וואחד וואחד" ומפעם לפעם הצעקות מתגברות.

מאחורי שטח ההפקר שבין שתי הקרוסלות נשמעת תסיסה בתור. מחשש התפרעות מעמיד מפקד המחסום חייל עם רובה מכוון אל התור, שעון על מעקה הבטון לידי. 

בסככת המעוכבים כרגע שלשה. שניים ברחנים, אומר מפקד המחסום בחיוך של גננת.מעוכב אחר,נהג משאית, מעוכב משמונה בבקר.(אמתנו זאת עם איש המת"ק ש"ירש" אותו ממשמרת הבקר)

הסיבה אינה ידועה לעצור וגם לא למפקד המחסום ולאיש המת"ק. הוא צריך לחכות למשטרה או לשב"כ... המשאית שלו עומדת  במסלול הדרומי.

העצור מסר לנו את מס. תעודת הזהות שלו. נ' במוקד ההומניטרי מתגייס לפתור את התעלומה. טלפון ועוד טלפון.

בנתיים מצטרפים  עוד ארבעה " זולגים" שניצודו ע"י חיילים שנשלחו ע"י י. לכוון הגבעות.

חלק משתחררים אחרי שעה. מגיעים שוב חדשים

שוב טלפונים למוקד בענין הנהג המעוכב.

אחד הצעירים בשלב המגנומטר מנסה לבקש את עזרתי.לפני שהספקתי לשמוע את בקשתו

עטה עליו חיילת המ.צ. מ', משכה אותו חזרה מטווח השיחה אתי ושאגה:" ממנה? ממנה אתה מבקש עזרה? היא תעזור לך?"

מאוחר יותר עברה לידינו וניסיתי לשוחח אתה שיחת הבהרה ופיוס שקטה אך ללא הצלחה. זכינו למנת נאצות לא קלה.

לקחנו את מס.הטלפון של הנהג המעוכב.

16.35 עזבנו בלב כבד וקפואים 

בדרכנו הביתה בשעה 17.15 השתחררו  הנהג  והמשאית. מ08.00 עד 17.15  היה עצור ללא הסבר

ואיש לא ידע למה.תשע שעות בקור