בית איבא, שבי שומרון, יום א' 20.1.08, אחה"צ
סכום
"מה אמיתי, מה איננו אמיתי" היא
אמרה המתארת הרבה ממה שאנו עדות לו בשטחים הפלסטינים הכבושים, מדי שבוע
בשבוע. ה"מציאות" היא מה שאנו
רואות ומנסות לתאר, כעדי ראיה, בזמן שהספק, אף שאין העובדות מצדיקות אותו, נוצר
ע"י השתלתם שוב ושוב של ידיעות שאינן מתפרסמות כלל ושל השתיקה החודרת
לתקשורת, ביחס לכל פיסת מידע על הפלסטינים ועל השפלתם והטרדתם הבלתי נלאית.
שבי שומרון
כל כמה חודשים, אנו חוזרות לבדוק את המצב
במחסום זה, שהיה פעם שוקק חיים ועכשיו הוא סגור ושכוח אל, כאשר הכביש הראשי נראה
יותר ויותר כמו הכבישים הקטנים והבלתי מטופלים שבשטחים הפלסטינים הכבושים. המחסום
הצבעוני המוצב לרוחב הכביש נשאר נעול היטב ואין אף חייל נראה לעין.
15:15 בית איבא
שוב אין הרבה כלי רכב היוצאים משכם – אף
פעם לא יותר מחמישה-שישה בכל כיוון. שוב יש עודף של חיילים – ארבעה בעמדות הבידוק
לכלי רכב (אולם אין כלב השבוע), לעתים ללא תעסוקה. המצב הפוך במחסום להולכי-הרגל,
שם יש המון עצום של אנשים במשך כל המשמרת שלנו, בעיקר בקרוסלות. שתי הקרוסלות
פועלות וכל הזמן ויש שם 60-80 צעירים, או אף יותר, המחכים בסבלנות, כדי לחזור משכם
תוך המהומה הרגילה של חיילים צועקים וגלאי מתכת זועקים. לפעמים גם התור ההומניטארי גדוש באנשים. בזמנים אחרים התור
ההומניטארי מתרוקן והרבה צעירים מנסים את מזלם, כדי להתקדם – בדרך כלל ללא הצלחה.
נציג המת"ק, א', שוב בשטח וכן נמצא
שם י', המפקד. א' מנסה להקל ככל יכולתו,
אך נמצא במצב המביך הרגיל של נציג המת"ק, שמנסה להקל את מעבר הולכי-הרגל. רבים
מהם מתחננים אליו שוב ושוב, ולפעמים הוא מצליח לעזור. אחרים, שרואים את מאמציו של
א', חוזרים לתור הרגיל ביוזמתם הם. י' משחק את תפקיד המפקד ומספר לנו על שמונה
הצעירים שנמצאים במתחם המעצר, לשם כבר איננו יכולות להגיע, כפי שהגענו בזמנו של
המחסום הישן הפחות משוכלל. הוא טוען שהם
ניסו לעקוף את המחסום, נתפסו ועכשיו מוחזקים במעצר. לא – אין זה מהווה
"עונש", שהצבא אינו רשאי להטיל, כפי שידוע לנו, אלא לפי "כללי הצבא
שמרשים את החזקתם במשך שעתיים".
צעירים אחרים, שהגיעו כבר לתחנת הבידוק
של החיילים מוחזרים כלעומת שבאו, כדי שיחכו בתורים האינסופיים שלפני הקרוסלות. שוב
כל אחד נדרש להסיר "כל דבר מתכתי". חגורות, טלפונים, כסף וכו' וכמובן
שקיות פלסטיק ותיקי יד נבדקים והתהליך נמשך באיטיות ללא סוף וללא שכל.
16:00 – בשטח בידוק
הרכב, נבדקים כל האוטובוסים, כאשר החיילים נכנסים לאוטובוס ובודקים את תעודות
הזהות של הנוסעים. קשישה עוזבת את התור ההומניטארי, מקרטעת בקושי, ומנסה לעלות
לאוטובוס, כדי שיעזור לה לעבור את המחסום. אולם חייל מרדני (שזכרנו אותו מהשבוע
שעבר, כצועק ללא הפסק על הולכי-הרגל) עומד בפתח האוטובוס ומסרב לתת לה להיכנס.
החייל ו-א' עורכים עכשיו מריבה צעקנית, שבה זוכה החייל, כך שההטרדה וההשפלה הן שוב
הזוכות במערכה. הקשישה משרכת דרכה בחזרה, בכאב,
מעבר לאדמה האכזרית והקשוחה הזאת.
16:45 – כאשר אנו
מתכוננות לעזוב את המקום, לחץ הולכי-הרגל פוחת. בשעה זו יש רק ארבעה כלי רכב הבאים
משכם ועוד שניים השבים אליה, התור ההומניטארי ריק ויש רק חמישה גברים במתחם המעצר.