בית איבא, ג'ית, קלקיליה, יום ד' 16.1.08, אחה"צ

 המעניין בדוח הזה הוא הסיפור (בסוף הדוח), על קשיחות ואטימות לב של מפקד מחסום.כבר ראינו מפקדים, בעיקר מבוגרים יותר, מילואימניקים, שפותרים בעיות במקום לעורר אותן. לא כזה היה המקרה היום.

 14.30 מעבר אליהו – בכניסה לישראל תור של כ 30 כלי רכב. ביציאה מישראל - רק אנחנו.

14.35 מחסום אייל – בכניסה לקלקיליה 18 כלי רכב. זה עתה התחלפה משמרת ואולי בגלל זה נוצר התור הארוך. המחליפים הם מילואימניקים, והם מזרזים את התור.בין כלי הרכב הנכנסים יש גם מכוניות עם מספרים צהובים (מישראל) כנראה עם רשיונות.

ביציאה מקלקיליה – כ 10 מכוניות.

עזון – אין כל מחסום. 

ג'ית - מול קדומים – על הכביש הראשי – תור ארוך כל כלי רכב פלסטינים מחכים שיורשו לעבור.הם מעוכבים בגלל נסיונות המשטרה להוריד מאחז יהודי...  למעלה בהיאחזות החדשה, על גג הבנין הורוד עומדים אנשים רבים. למטה – צוות טלוויזיה והרבה שוטרים. לכל אלה אין זמן להעיף מבט על טור המכוניות הפלסטיניות ההולך וגדל בכביש. (במאבק נגד המתנחלים – מעכבים את הפלסטינים)

 15.15 מחסום בית איבא.
צילמנו את השלט האדום שאוסר על ישראלים להיכנס לשטח בשליטה הפלסטינית. הוא מוצב הרחק מן המחסום, בפאתי דיר שראף. כולם עוברים אותו ללא בעייה כי הוא אינו חוקי. הוא אינו על גבול השטח שבשליטה פלסטינית. מן הראוי להעלות זאת, או אפילו להגיש על כך תביעה. ליד כל מחסום יש שלט כזה, ואת כולם מזיזים לאט לאט ובאופן קבוע לתוך השטח בשליטה ישראלית. למי מכוונת ההונאה הזאת - לא ברור, שהרי כל אנשי ונשות "זכויות אדם" יודעים זאת. בדרך מהמכונית למחסום פגשנו את חליל (העובד בהעברת מזוודות על עגלתו) והבטחנו לו להביא בגדים בפעם הבאה.

במחסום עצמו פגשנו ב 3 מתנדבים. שתיים מנורווגיה ואחד משוויץ (אותו פגשנו גם בפעם הקודמת).הם סיפרו שרק קרוסלה אחת עובדת ולכן כולם מצטופפים בתור אחד. 
למרבה הפלא, עם הגיענו נפתח התור השני והקרוסלה השנייה גם היא עובדת! אבל כדי להעביר חלק מהאנשים לתור השני שנפתח זה עתה – לא נמצאה דרך אחרת מלבד דחיפות בידיים וצעקות "אירג'ה".ליד התא לבידוק תעודות הזהות עומדת חיילת ובודקת גוף גוף... יש להוריד את המעיל, לחשוף את החזה, ואז היא מאשרת את מעברו. (שוב חיילת בודקת גברים).
בצד שני ליד השולחן שבו נבדקים החפצים עומד חייל עם רובה שלוף. דרוך ומוכן לפעולה.

המתנדבות שאלו אותי אם תמיד יש כאן חייל עם רובה שלוף, ולא הבינו לשם מה. הסברתי להן...לעומת זאת, מפקד המחסום – יוני – שאל אותי למה באים הנה המתנדבים, אין להם מה לעשות?אמרתי לו שהם אידיאליסטים, שמתנדבים על חשבון הזמן הפרטי שלהם ללכת למקומות ששם מפרים זכויות אדם. הוא הסתכל עלי כתרנגול בבני אדם... ולא יסף. 

סיפור על מפקד קשוח ואטום לב, שאימו גאה בו על היותו חייל קרבי...עם הגיענו למחסום ראינו שמחזירים בחור צעיר לסוף התור, ומיד התברר שבעצם מעכבים אותו בג'ורה בטענה שתעודתו מזוייפת. בני משפחתו – אימו, עם נכדתה על ידיה (חולה) ועוד אשה - מחכות לו בקצה המחסום, לאחר שעברו אותו. תמי משוחחת איתן ומרגיעה אותן שנעשה כמיטב יכולתנו.אנו מנסות לברר במה חטא הבחור.
המפקד מסביר שבתעודת הזהות הפלסטינית שלו יש טעות: בטוּר שכתוב "דת" - רשום שמו, ובטוּר שכתוב "השם" - רשום מוסלמי. (זהו קוצו של יוד הצבאי שלנו). המפקד מסיק מזה שהנער זייף את התעודה וזהו פשע, ועל כן קרא למשטרה. רק היא תחליט מה ייעשה בו.
מישהו מנסה להציע אפשרות אחרת -  שאולי זו טעות של המקלידה, אבל שום דבר אינו מזיז את המפקד מהחלטתו. לשם כך הוא שם: לעצור חשודים.
 העובדה שאימו של הנער עומדת (גם אין מקום לשבת) בחוץ ובקור עם תינוקת חולה על הידיים אינה משפיעה על החלטתו. הוא מציע לה ללכת הבייתה עם התינוקת ולעזוב פה את בנה, והבן יגיע לבדו בבוא העת. (מתי? איך? זה לא מעניין אותו).הקור מקפיא. הילדה אינה מוגנת מספיק. אבל האֵם אינה מוכנה ללכת הבייתה ולהשאיר את בנה בידי "כוחותינו".היא מצלצלת לבעלה. לאחר כחצי שעה מגיע הבעל מהכפר חַבְּלה, ומציג בפני המפקד את תעודת המעבר לישראל שיש גם לו וגם לבנו. זה לא משכנע, כי הבעייה היא ה"זיוף" שהוא פשע.

האב, מדבר עברית שוטפת, פעיל שלום עכשיו, היה תחקירן שלהם, מנסה את כל כוח השכנוע שלו, אך דבריו נופלים על אזניים ערלות. כולנו מחכים למשטרה הגואלת... ברור לנו שהוא ישוחרר כשהיא תגיע, אבל היא כנראה לא תגיע. אז מה יהיה?תמי מצלצלת למת"ק, לנעמי, לסמדר, ולמי לא? אין מושיע. אפילו המתק אינו יכול לעשות דבר כשמדובר בחשוד בפשע. רק המשטרה תכריע. אבל המשטרה אינה באה. היא גם לא עונה בטלפון. היא בכלל עסוקה בפינוי המתנחלים בקדומים, ומה בעיניה נער ומשפחה פלסטיניים? שייחכו!

 בינתיים ניגש אלינו אדם שעבר זה עתה בג'ית - בקדומים, והוא מספר שיש שם על הכביש שיירה של מכוניות פלסטיניות (שמעוכבות בגלל פינוי מאחז של המתנחלים), וילדי המתנחלים זורקים עליהם אבנים. לנהגים לא מאפשרים לזוז ולהתרחק מזורקי האבנים, אבל הגנה – לא ניתנת להם. המשטרה אינה מגיבה.

אנו מנסות בשיחות טלפון לעזור גם בזה. התוצאות אינן ידועות לנו. תמי מנסה שוב לדבר עם רודי מהמת"ק בענין המעוכב שלנו, והוא טוען שהמשטרה בדרך. בדרך לאן? – לא ברור. אלינו היא לא מגיעה. כבר חושך מוחלט, וקר מאד. אבל קור איננו ממיס לבבות... המפקד ממלא את תפקידו במסירות אין קץ. כשתמי שואלת אותו אם היה מצפה שאמא שלו תעזוב אותו, כפי שהוא מצפה מאמו של הנער המעוכב, הוא עונה: "אמא שלי גאה בי, אני חייל קרבי!". 

אנחנו מבינות ששהותנו המתמשכת ליד המשפחה בחושך ובקור – לא תעזור להם. מסרנו לאב את מספר הטלפון שלנו וביקשנו שיצלצל כאשר יגיע השחרור.עזבנו  ב 17.45 בלב כבד מאד.  

בשעה 20.00, בלילה, התקבל ממנו הטלפון – "הגענו הבייתה! תודה רבה לכן על התמיכה. בואו לבקר אותנו בביתנו, נשמח מאד לאחר אתכן.  אשתי מודה במיוחד על העידוד שנתתן לה".  מתברר שהמשטרה אמנם לא הגיעה! והמפקד הקשוח, שלא ידע איך לפתור את הבעייה לאור היום, לא ידע לעשות זאת גם בלילה, ופשוט שחרר אותם... (אולי הוא יספר על זה לאמא שלו).