בית פוריכ, חווארה, יום ש' 5.1.08, אחה"צ

  16:00 - 13:00

מחסום בית פוריק.
קודר. ושומם. ואפור. אין כמעט אנשים, מה שטורד. מכונית אחת נעמדת. רחוק מהחיילים, מחכה. אחרי איזה זמן מסומן לה והיא מתקרבת. נבדקת, ועוברת. משפחה אחת יוצאת מטרנזיט, וניגשת למחסום. כמה אנשים מרחוק עומדים ביציאה משכם. עמדנו איזה זמן ואז עזבנו לחווארה.

מחסום מניעת המעבר חווארה.
אחד המחסומים המכתרים את העיר שכם. ריק. וגשום. משונה כמה מעט אנשים. מדוע מקום חי, גם אם תחת כיבוש ודיכוי יהיה ריק וללא חיים. זה בגלל מה שקורה בשכם הסבירו לנו מי שמגיע משם. מיום רביעי חיילים בעיר. יש עוצר. צועקים בקול. אסור ללכת ברחובות. חיילים בכל מקום. לעיתים יורים. פורצים לבתים. בתי חולים מוקפים. המיסגד. האוניברסיטאות. העיר העתיקה. כל מרכז העיר. לא יודעים איפה יקנו אוכל. לא לומדים. מי שיוצא נדבק אל הקירות. אנשים פוחדים לצאת. אין מכוניות, רק צבא. מי שמגיע לבית החולים ניבדק המון בדיקות. אבל לא כל אחד מעז.
צריך "ללכת למות" בשביל ללכת, אומר מישהו.

נעמדנו תחת הסככות בנקודת היציאה מהמחסום. מעט אנשים בתור. המון חיילים במרכז המחסום. אחד מהם שבדיוק נאמר לו משהו שלא שמענו אמר לאחר, מה ביום שישי? היית שם?... אז נלך? באמת? ניקח שכפצים... עיניו נוצצות.

הם ילכו לשכם שבעוצר. איזה כיף לו, אמרו פניו.

מחכה לאוטובוס לרמאללה צעיר בשם פ' מסאלם שעובד בישראל, ברמת גן. ושכמובן אסור בעבודה בישראל כמו כמעט כולם. לשם כך עוקף מחסומים. שעות ברגל. מסוכן, אומר, אבל מה לעשות. לא מזמן תפסו אותו שוטרים ברמת גן. אזקו אותו בידיים וברגליים, הכניסו אותו לחדר של מטר וחצי על מטר בערך, לבדו, לשלוש שעות. אחרי שהוציאו אותו מהחדר, נאמר לו שעליו לחתום על משהו שכתב השוטר בעברית. מה כתוב כאן, אני לא יכול לקרוא עברית, אמר פ'. כתוב שלא היכו אותך ולא לקחו לך כסף טען השוטר. אבל  איך אני יודע על מה אני חותם, אני לא יכול לקרוא.

לא תחתום לא תשתחרר אמר לו השוטר.

אז הוא חתם. ואז הסיעו אותו בניידת משטרה לכפר קאסם ושחררו אותו. זה היה אחת וחצי בלילה. שכחנו לשאול אותו איך הגיע בחזרה לסאלם. 

רוב החיילים מפטפטים אחד עם השני מול המכשולים המסתובבים שביציאה משכם שאין מאחוריהם כמעט איש.
שתי נקודות בדיקה. רק אחת מופעלת. ומה שמכנים התור ההומאניטרי למבוגרים יותר ולנשים.

איש יוצא אחרי שנבדק, עם שקית והמגבות שבתוכה זקורות החוצה בלי סדר, ונופלות ממנה. הוא מרים אותן מהריצפה המטונפת, ושם אותן חזרה בתוך השקית, והולך.

חייל בעמדת מניעת מעבר המכוניות נשען עם מרפקיו על שקי חול עם רובה ועליו כוונת המכוון לכיוון המקום בו יהיה ראש של הנהג שיעצור. מבטו זגוגי.

אל וואחד צועק אחד החיילים לעבר תור של כמה גברים ספורים מאחורי המכשולים. אימשי הון צועק. נו, איך אומרים את זה, פנה לאחרים. אירג'ע לווארא מלמדת אותו החיילת. אירג'ע לפה, לפה, הוא צועק. ואחד המחכים בתור עובר את המכשול המסתובב ומתקרב. חייל אחד בודק את תעודת הזהות שלו, השני העומד  מהצד השני של המגנומטר עם ידיו בכיסיו מנענע ישבנו מצד לצד מול האיש. שני חיילים נוספים נעמדים ליד החייל. האיש בינתיים עובר דרך המגנומטר. שלושת החיילים שאינם מביטים בו למרות שהוא לידם מצחקקים. והוא עומד, מחכה להוראותיהם, ועובר זמן, שנמתח. לבסוף עובר לידם ויוצא. לא מביט אחורנית. מגביר צעדיו. והם צוחקים.

חייל אומר תעאל, וגבר נוסף מגיע ונעמד ליד החיילים. מבלי שנשאל מוציא מכיסו דברים. מניח. מוריד חגורה. מראה את התיק שנלקח. עובר את המגנומטר. ומגיע ליד החיילים. מתוך הצחוקים שלהם אחד מהם מסמן לו שילך אחורה. והוא הולך אחורה. לא נאמר לו דבר אז הוא הוריד את מעילו וחיכה. והם המשיכו לצחוק ביניהם, כשאינם מביטים בו. ושוב עבר, והפעם סימנו לו שילך, והוא קיבץ חפציו בשתיקה מכונסת, ויצא במהירות. לידינו הרים ידו לשמיים. אולי אמר משהו שלא הבנתי.

וכך עבר זמן שנמתח כמו גומי לעיסה. שנראה ארוך מעצמו. מעט אנשים. רובם גברים. מדי פעם מרים חייל זה או אחר את כף ידו בקימור ה'בוא' הידוע. או אומר תעאל. או אירג'ע במקום תעאל. אבל הפלסטינים המחכים מבינים. כשנקרא מי מהם, הוא עובר את המכשול המסתובב ונעמד ליד החיילים. שלרוב משתהים. במתכוון. תוך צחוק. או ניענועי ישבן. או סילסול הקול במבטא כמו ערבי. ואז לך. או בוא. או אחורה. עם או בלי להביט. כיד דמיונם, ורשותם, וגזענותם, מתעללים החיילים את התעללותם השגורה בחדוות יחד מתגרה ואכזרית.

מגיע אדם אחד. האיש המורגל מוריד חגורתו, מסתובב, לא ברור אם התבקש או לא, והחייל שלא הביט בו, כניראה במתכוון, אומר לו מבלי להביט בו שילך אחורה. והוא חוזר. החייל בינתיים ממשיך לפטפט עם החייל בעמדה השנייה שהצטרפה אליו בינתיים גם חיילת. הבחור מתכופף ומרים קצות מכנסיו, ומסתובב שוב, והחייל ששוב לא הביט בו מסמן לו שיעבור דרך המגנומטר. אולי משהו ציפצף אולי לא. לא שמענו. החייל מסמן לו שיוריד נעליו והוא מוריד. גרביו לבנות. הוא נעמד בזהירות בזוהמה. החייל ששוב הפנה אליו את גבו כדי להמשיך לפטפט עם האחרים מסמן בתנועה אחורית מבלי שהביט בו שיעבור. גרביו הלבנות התלכלכו. הוא מביט בהן רגע ואז נועל נעליו, עוקף את החייל, אוסף את חפציו, ועוזב. בחוץ חוגר בחזרה את חגורתו והולך.

תכתבו אומר מישהו. תכתבו מה קורה כאן.

איש מבוגר מגיע. מוריד מעיל. האווייה צועק חייל. השאר שרים. חלק מתופפים על כל מיני דברים מזדמנים. האיש מגיש את תעודת הזהות, ומחכה, ואז מוציא מכיסיו כסף. ומניח. חייל שר מאמלה 412 מאמלה 997

כמו קורא את מספר תעודת הזהות שלו, ושוב אחד מהם מדבר במה שלדעתו מיבטא ערבי וכולם צוחקים.... האיש בינתיים פתח את תיקו ומכניס בחזרה את הכל לכיסיו.

הי, מה זה כל אלה? מרעים קולה של החיילת פתאום מהעמדה הלא פועלת. והוא מביט בה. מבטו שואל. אחורה, מה זה, מה אתה עושה היא אומרת. על שכיוון אליה מבטו. על שהביט בה.

כי היא יכולה.

והוא הלך אחורה. ושוב חזר ונבדק ויצא. מרים חפציו. וחגורתו. אנחנו הורדנו את העיניים.

לבינתיים התור השני נפתח. ילד בן שמונה צריך להוריד חגורה, ולהסתובב, ולהרים חולצתו.

חייל אחר שר לעצמו, מנענע ישבנו, ומגיע גבר לא צעיר. החייל ממשיך לשיר מולו ולנענע ישבנו, והאיש מרים חולצתו, מושיט תעודתו, מוריד חגורתו, מסתובב, מרוקן כיסיו, עובר את המגנומטר, מקבל את תעודתו, את מה שהיה בכיסיו, ויוצא. אין עם כמו העם הזה, אין בעולם כולו הוא אומר. עיניו נוצצות. דמעות עצורות תחת העיגול שבעיניים.

קול מחריש אזנים של הגלאי. כניראה אחד החיילים עושה במתכוון. אנשים ממשיכים להיקרא. ולעבור.

חייל אומר בקול מתלונן, הוא לא מבין. חיילת אומרת, מה אתה רוצה, זה ערבי, אתה רוצה שהם יבינו.

חייל אחר נוטל תעודת זהות של מישהו ומתחיל לנופף בה כמו מניפה, מצחיק את עצמו. קר מאוד בחוץ.

גבר מגיע. לא תעשה ככה צועקת החיילת. ג'יב האווייה. הוא לא מבין מה רצונה. משתהה. רוח לג'יב. והוא הולך. רוח, היא צועקת. עוד רוח. עוד. הוא זז ממנה ארבעה צעדים. והיא אישרה לו שיעצור. ואז שיחזור. והוא חזר. לבש מעילו. נטל חפציו. חגורתו ביד. איש לא צעיר.

מין וון אינת, שאלה אותו, לא מחכה לתשובה.

אינעאל אולקום הוא סינן אחרי שיצא. 

חיילים מעכבים מישהו כי לטענתם תעודתו הנראית על המסך שלהם, לא תואמת את שלו. שבשלו יש צילום אחר שאינו דומה לו. וזו תעודה מזוייפת הם אומרים. והם הזמינו משטרה. הוא מעוכב בצינוק. מחכה.

כלומר יש להם את צילום תעודת הזהות שלו. דוגמא למה שעמירה הס מרבה לדבר עליו שישראל שולטת לגמרי בתעודות הזהות הפלסטיניות הן בעזה והן בגדה. כל החלפת שם או מקום או הולדת ילד או תעודה חדשה עוברת את עינה ואישורה או מניעתה של ישראל. למשל במסגרת הבידולים למיניהם כשחיילים אוסרים על אדם לשוב לביתו ברמאללה כי בתעודתו רשום חברון, גם אם עובד וחי ברמאללה, וטוענים הרבה פעמים שמדוע איננו משנה את תעודתו אם הוא דובר אמת וחי אכן איפה שאומר שחי. מעבר לשאלה מדוע בכלל יש מניעת מעבר, ומדוע מניעת המעבר היא על בסיס כל כך מופרך של איזה מקום מגורים רשום בתעודת הזהות, ברור שיש אינטרס מובהק ליצור את הבעיות האלה, כי הכוח והסמכות לאפשר פעולות כאלה הוא בידי ישראל ולא בידי הפלסטינים, ושוב זה לא מניח אלא לראות שליד ולצד ותחת כל הסיבות האחרות לדיכוי ונישול העם הפלסטיני מחייו ואדמותיו וזכויותיו, ישנו צורך בוטה וממאיר להתעלל בו. לרסק אותו.  בכל דרך אפשרית שהם יכולים להרשות לעצמם בזמננו ותקופתנו.

גבר מבוגר מגיע עם ילד קטן. הילד מחייך סביב וזה היה מוזר שהוא לא מפחד.

היי לאן אתה הולך שואלת החיילת את האיש.

הביתה.

מאיפה אתה?

מבאר שבע. אישתי. הלכנו לבקר.

בבלטה?

לא.... כן...

איפה היית?

אצל בחורה....

מה אאתתה....? (קולה מרמז שהמילה בחורה פרושה משהו פסול, והיא מעקמת אותו בבחילה קלה)

יש לך אישור להיכנס? לצאת? פעם הבאה תוציא אישור מה DCO.

האיש המבולבל שניכר שאינו מבין את העגה הזו שבפי החיילים, אחז שוב ביד הילד הקטן ואמר, אני לא אבוא יותר. אני מאום אל פאחם. הייתי בבלטה. אני.. אישתי....

מפקד המחסום מגיע פתאום עם אנטנתו הזקורה, אחז בזרועו של האיש המבוגר ממנו פי שלושה, ולקח אותו לצד, לשיחה חינוכית כך נראה. הילד הקטן חדל לחייך.

חיילת מבקשת ממישהו את תעודת זהות. והוא מראה לה נייר שמעיד שזה בעשייה. כשבמבטה חוסר הבנה הוא מתקרב אליה מעט יותר, שתיראה.

מה אתה עושה, לך אחורה, צעקה עליו, קולה נוזף וקשה, והלך חזרה צעד. וחיכה. ואז סימנה בידה והתקרב. ונבדק ויצא.

פתאום נלקח נער צעיר הצידה. מתבקש משהו, מרים חולצה וגופייה. ואז בבת אחת החייל דחף אותו לכיוון הקיר. הצמיד אותו בכוח כשפניו אל הקיר. הנער פשט ידיו לצדדים ככל יכולתו. רזה מאוד. נראה מפוחד. ניסה לפסק רגליו אבל לא מצליח כפי הנראה מספיק מהר לדעת החייל. שבעט ברגלו האחת, שיפסק, ובשניה, והנער שוב מנסה לומר משהו, אבל מקבל הוראה לא להסתובב. לבסוף הוא עומד עם פיסוק ענק. והחייל מתחיל למשש אותו. בטפיפות על פנים רגליו, וצדדיו, וידיו, ושוב מנסה הנער לומר לו משהו ונדחף לעבר הקיר שישתוק. עשו מה שעשו והחזירו אותו לתור. הוא נראה המום. יוצא עם פנים מכורכמים. על סף בכי. הוא ניסה להגיד לחייל שעשו לו שם ניתוח בין הרגליים הסביר לנו. ניתוח לא משהו, הוא מרגיע את פנינו הדואגות.

כניראה כדי שלא יפגעו שם מידי עם הפיסוק והטפיפות אמר להם על הניתוח. אלא שזה לא היה להם איכפת.

אין לו מושג למה עשו לו. ולמה בדקו. לא הסבירו לו דבר. 

שני בחורים מצטרפים אלינו בעמידה תחת הסככה מול הקרוסלות. חייל מסתובב כנשוך נחש. מה זה, שיסתלקו, לווארה.

אותנו לא סילק. אנחנו לא פלסטיניות.

ובבת אחת קולות התלהבות של החיילים. בינגו. (פירושו שעולה סימון כלשהו ליד השם ברשימות כאלה או אחרות, ועליהם כביכול לעכב אותו עד לבוא השב"כ, מה שנקרא אקשן, כניראה). זה שיצא בינגו נראה מרוצה. מעשן. לא נראה מודאג וזה משונה. מחייך לעצמו. שרירי מאוד. אחד החיילים אולי המפקד מדבר איתו. מסתודד. הורידו לו סיפרה אומר לכולם בקול. לכן התעודה קפצה. את המספר האחרון.

החיילת שואלת, בכלא? לא עונים לה. אבל נראה שכולם מבינים משהו.

המפקד מושיט לו בחזרה את תעודת הזהות.

סביר שאיש זה הינו משתף פעולה. לכן שוחרר. לכן היה בטוח בעצמו. לכן עשו החיילים כל יכולתם שכולם (הפלסטינים...) יבינו. שהוא משתף פעולה.

זו שיטה ידועה להרס החברה הפלסטינית.

המפקד מדבר ארוכות עם זה שתמונתו כביכול נמצאה לא תואמת. אורי, מישהו צועק, יש בינגו אחר.

שוב התרגשות.

האיש עם התעודה הכביכול מזויפת משוחרר. שום משטרה לא מגיעה. מעניין אם בכלל הוזמנה. כניראה הבינגו יותר מסעיר מלהתעסק איתו יותר. זו בדיוק אותה התמונה אמר לנו ביציאה. אבל חייך. ויצא לדרכו.

קר נורא בחוץ. אנשים מתלוננים שקר. זה או אחר מוסיפים מילה על הנעשה בשכם.

נפרדנו והחילונו הולכות.

כמה רוכלים עמדו במגרש החנייה הריק עם סככות מאולתרות. מוכרים במיוחד קפה ותה. ביניהם אביהם של ניזאר ומעתצם. בני המשפחה מחווארה שכל כך הרבה פעמים התעללו בהם חיילי המחסום המתחלפים. זרקו מרכולתם לבוץ. היכו אותם. בקתות הרובים או באגרופיהם. היום האב נראה במצב רוח טוב. שמחנו לראות. כניראה שהיום לא מנעו מהם לעבוד ולהתפרנס. הקטנים לומדים היום אמר. ומסרנו דרישת שלום לכולם.

כבר כמעט והגענו למונית שבאנו איתה. תפס אותי ביד אחד הרוכלים שאני קצת מכירה. חי בבלטה, נשוי לפלסטינית ישראלית, שאת ילדיה משרד הפנים הישראלי לא רושם בתעודת הזהות שלה, שמא יכנסו למאזן הדמוגרפיה הישראלית עוד לא יהודים.

הוא מוכר קפה ותה בדרך כלל.

אתן הולכות? שאל. כן. כבר? כן. מתי תבואו? בשבת אמרתי. ושתק. וחיכיתי.

הילדה שלי מתה, הוא אמר.

אישתו היתה בחודש תשיעי, סיפר, ולפני שבוע, כניראה בלידה, הילדה נחנקה מחבל הטבור שנכרך על צוארה. 

אישתו בוכה מאז כל הזמן הוא מספר. אתמול היה גשם, היא אמרה הגשם מרטיב את הילדה.

אמרתי לה היא לא באדמה, היא בשמים.