חברון, יום ג' 25.12.07, אחה"צ

ברוכים הבאים לחברון
בית המריבה (14:30) – פעולות בנייה אינטנסיביות מתרחשות באתר, למרות צו בית המשפט שאוסר על חידוש הבנייה במקום. ניכר כי המתנחלים מתכוננים לשהות קבועה במקום. 10 מטרים מבית המריבה הוקמה נקודת מעבר ובידוק, שמשמעותה כי פלסטינים מנועים מלנסוע שם ברכבם. פלסטינים עוברים את המחסום ללא בידוק.
כתריסר ילדי מתנחלים עומדים בכניסה לבית, משוחחים בידידות עם חיילי משמר הגבול ששומרים על הבית. אנחנו עמדנו בצד הדרך וחיכינו לעיסא, חוקר 'בצלם', עימו קבענו להיפגש. ברגע שהילדים קלטו במבטם אותנו ואת תגי 'מחסום ווטש' שלנו, הם פתחו בשטף קללות לעברנו: "אידיוטים, זהו בית השלום ולא בית המריבה! לכו לעזאזל!". ביקשנו מהילדים לשתוק. כמעט מיידית הופיעו – יש מאין – גבר ומספר נשים, ניגשו אלינו בכעס ודרשו באגרסיביות כי נעזוב את השטח שלהם.
"גם הדרך שייכת לכם?" "זה הבית שלנו, ואתן באתן רק לעשות כאן פרובוקציות.". עמדנו במקומנו, לא ענינו להם ולא זזנו. ילד קטן בעט ברגלה של אילנה, בעוד אימו מעודדת אותו: "זה בסדר שבעטת בה, היא עומדת בשטח שלנו", ולנו היא אמרה: "לנו יש עכשיו רק בעיה אחת – כיצד להיפטר מכם במהירות האפשרית". כל הזמן הזה, החיילים לא עשו דבר על מנת לעצור את ההצקות כלפינו. לפתע נזרקה מלמעלה ביצה על הרכב שלנו, ונמרחה על השמשה הקדמית. ציפינו כי החיילים יתערבו, אך הם אמרו רק ש'אי אפשר לדעת מי זרק את הביצה. זה יכול להיות אחד מהאנשים (הפלסטינים, הוא התכוון) שעוברים כאן ליד'.
האווירה התחממה והילדים החלו לשחק בכדור מסביבנו, ולבעוט אותו בנו. בתוך כל זה קיבלנו טלפון מעיסא, שחיכה לנו ליד המסגד. החלטנו לעזוב את המקום, ודרשנו מהחיילים שיאבטחו אותנו כדי  להבטיח שהמתנחלים לא ישליכו עלינו אבנים. בכוונתנו להגיש נגדם תלונה במשטרה.    
.

קבר אברהם אבינו – שני חיילים של משמר הגבול עצרו אותנו ובדקו ביסודיות את תעודות הזהות שלנו ואת הרכב. הם החליטו כי הנהג שלנו, פלסטיני אזרח ירושלים, ועיסא, תושב חברון, לא מורשים לשהות במקום. שבנו על עקבינו, ובדרכנו חזרה עצרנו במחסום בית המרקחת – מחסום זה מורכב מקראוון שחוסם את הכביש ומצויד בגלאי מתכות. אנשים שרוצים לעבור לצידו השני של המחסום צריכים להיכנס לתוך הקראוון ולצאת מצידו השני.
הבתים בסביבה המיידית של המחסום נראים נטושים. התריסים סגורים, ורבים מהחלונות שבורים. נראה שתושבי המקום עזבו, פשוט משום שזה בלתי אפשרי לחיות מעל מחסום. בחור צעיר אחד מעוכב במקום. הוא בדרכו הביתה מחנות המכולת. הליך שגרתי לכאורה. ביקשנו מקצין שביקר במחסום לזרז את הליך הבדיקה, ובכל זאת נדרשו 15 דקות נוספות בטרם הוחזרה לצעיר תעודת הזהות שלו.

ליווינו את עיסא לפגישה עם אדם שחיילים ערכו חיפוש בביתו, והשאירו אחריהם רהיטים שבורים ומהומה רבתי בכל הבית. עשינו דרכנו בסמטאות הקסבה של חברון. החנויות היו סגורות בשעה מאוחרת זו של היום, ולנו נודע כי ממילא אין קונים.
הבית שהגענו אליו היה הפוך כולו: דלתות הארון היו שבורות ומוטלות על הרצפה, כלי רחסינה מנופצים, בגדים, כלי מיטה, צעצועים, תמונות ותצלומים היו מפוזרים בחדר. החיילים חיפשו אחר סימנים לתמיכה בתנועת החמאס, כגון דגלים וחומר תעמולה. מובן שבכפיפה אחת עם תצלומים של עראפת התלויים שם על הקיר לא תמצא דבר מכל אלה. אך מסבירים לנו כי החיילים 'שותלים' לעתים חומר שכזה בעצמם במקום בו הם באים לחפש, ואז אכן "מוצאים" אותו.
עיסא מצלם וגובה עדות מבעל המקום. שלא כמו הנערים שהיו במקום בעת ביקור החיילים ('הם רגילים', אומר עיסא), אנחנו מזועזעות ומתקשרות למפקד חטיבת חברון, יהודה פוקס, במטרה לספר לו כיצד חייליו נוהגים בסיורים. הצלחנו לשוחח עם העוזרת שלו. היא הקשיבה לדברינו והבטיחה להעביר לו את המידע הזה.   

עזבנו לקראת השעה חמש, בתחושה כי קיבלנו במשמרת הזאת טעימה מ'תערובת חברון' המפורסמת – חיים בין מתנחלים קיצוניים וחסרי מצפון לחיילים משועממים וצמאי כוח.