בית איבא, יום ד' 9.1.08, בוקר
סיכום: לא הוטלו הגבלות חדשות, התנועה היתה דלילה ובכל זאת צפינו בשני ארועים שבהם היו מעורבים חיילים ערלי לב.
גבר קרא לנו, שנגיע למכונית שלו. יש לו רכב מיוחד עם הגה שמותאם למשותקים בגפיים התחתונות. הוא אמר כדור צהל"י פגע בעמוד השדרה שלו לפני שנים. היום התכוון לסוע לבית החולים בשכם, אבל הוא שכח בבית את המסמכים הרפואיים שיאפשרו לו לעבור במחסום עם המכונית. הוא טלפן לאשתו, שתביא אליו את המסמכים, אבל פתאום הוא חשב שאולי אפשר, ככה סתם, פשוט להתחשב? פנינו לחיילים, שאלנו אם יש נציג מת"ק
במחסום. הם ענו שאין, אבל התברר שהם פשוט שיקרו.
דיברנו עם קצין מהמת"ק שאמר שנודיע לנכה להגיע למחסום. לתומנו חשבנו שהעניין נפתר, אלא שהחיילים החליטו שנכה זה רק מי שאין לו רגליים. שוב פנינו לנציג המת"ק, שוב הוא דיבר עם החיילים והכל היה אמור להסתדר.
שוב קראנו לנכה למחסום, אבל הוא לא רצה לחזור. הוא נעלב. הוא הרים חולצה, שנראה את הצלקות. הוא הצביע על הרגליים שהיו מקופלות בתנוחה מעוותת. במצבו, על סף בכי, הוא העדיף לחכות לאשתו מאשר להתיצב לבדו מול החיילים.
בית איבא היא אחת משלוש הכניסות הראשיות לשכם, עיר של כחצי מליון תושבים, ובכל זאת, מספר המכוניות שעובר במחסום דומה למספר המכוניות שעובר בכפר נידח בבקעה. הסיבה הראשית היא אי מתן אישורים לרכב, הסיבה המשנית היא קצב הבדיקות של כלי הרכב המורשים (איכשהו, חייבים להכניס סחורה לעיר).
הנה למשל משאית עם עשרות ארגזים של חצילים שעוכבה במחסום למשך יותר מחצי שעה. השוטר הצבאי אמר לנהגים לרוקן את המשאית. צפינו ביאוש במאמץ המיותר: המשטח האחורי של המשאית היה פתוח ורחב, ואפשר היה להעביר את הסחורה מצד לצד ולראות בקלות עד הקרקעית, אבל השוטר רצה שהנהג יוריד את הארגזים ויסדר אותם בשורה לאורך הכביש. כמובן שאחר כך צריך להעלות חזרה את כל הארגזים, אבל מי אמר שדווקא בשכם חייבים לאכול חצילים?
סיפור מצחיק מהקיוסק: אחד מנהגי המונית של המחסום עבד לפני האינטיפדה בנתניה, במעון לעולים מאתיופיה. מנהל המעון נתן לו ספר ללימוד אמהרית ואמר: קח, תלמד, אין לי סבלנות אליהם. עכשיו הנהג הפלסטיני יושב בבית הקפה בפאתי שכם ומצטט בנוסטלגיה פסוקים מהספר. היו זמנים באמהרית.