בית לחם (300)

09:10 -שני מסלולים פתוחים. כמה עשרות עוברים במחסום בזמן שאנחנו שם. הדבר הראשון שאנו פוגשות הוא ילד כבן עשר, מנסה לעבור לבד במחסום. החייל דוחה אותו מלעבור. אנחנו מבררות: החייל טוען שתעודת הלידה של הילד לא שווה כלום, אומר משהו על מספר הספרות שיכול להיות רק לתושב ישראל ולא לפלסטיני, והוראה-גערה מורה לילד להסתלק חזרה על עקביו. אנחנו מסמנות לילד לחכות – הוא מספר לנו שהוריו גרושים, אמו בבית לחם ואביו בבית צפפה הוא חוזר כעת מביקור אצל אמו בבית לחם, והוא בכלל אזרח ישראלי - ומתקשרות לרוני, מפקד המחסום. בינתיים מגיע מורה למוסיקה אירופאי, עם מספר תלמידות למוסיקה, בנות כ – 10, 11, נושאות את הכנורות על כתפיהן. הוא זועם: החייל (אותו חייל) לא נותן להן לעבור, למרות שהן מראות את תעודות הלידה. הוא אומר לנו שכאשר הם מנסים לעבור במעבר לכלי רכב, אומרים להם – תעברו במעבר הרגלי. עכשיו הם במעבר הרגלי, ושולחים אותם חזרה. ובכלל, הוא עובר יחד איתן כל שבועיים כאן, לחזרות של התזמורת בירושלים המזרחית, שאליהן הן מצטרפות פעם בשבועיים. איזה מן דבר זה, ומה פתאום הבעיות האלו שעושה החייל? תגובת החייל לפנייתנו: אין תיאום, דברו עם הבוס. בינתיים מגיע אב ושלושה ילדים, באים לבקר מישהי (את האמא?) שמאוד חולה, והחייל לא נותן לילדים לעבור. אחרי כשלוש דקות מגיע רוני, מפקד המחסום. הוא מסתכל דקה על תעודת הלידה של הילד שמבקש לחזור לבית צפפה, ומיד נותן לו לעבור. למורה ותלמידותיו מורה-מזהיר-מתריע: זאת הפעם היחידה שאני נותן לכם לעבור כך בלי תיאום, ומעביר אותם בלי לבדוק עוד דבר. לאב וילדיו אומר – מה קרה, הרגתם אותה? ונותן להם לעבור.כביש 60 – חוסאן, בית אומר, הכניסה לחלחול – אנחנו מעבירות דו"חות ובירורים שונים לאנשים, שנשות המחסומים לקחו בשבוע שעבר לבירורים ולתשלום דו"חות.