ג'בארה-ענבתא. לראשונה אנו שומעות: "תעשו משהו..."

Observers: 
נורית ב. עליה ס. סוזן ל' (מדווחת) ואורחיםאן ס', זלמן א'
Feb-26-2006
|
Afternoon

תקציר היום:
צפינו, היינו עדות ומשתתפות פעילות במציאות העגומה שהיא חוסר האוניםשלנו כבני אדם וכפעילות מחסום ווטש.
הרגשות ש 'אין ביכולתנו לשנות משהו מהמצבים העגומים שבהם נתקלנו'.
התמקדנו בכל מה שלא עובד במחסום ווטש במקום במה שכן. כל זה לא מפתיע היות ומצאנו את עצמנו במהלך המשמרת במצבים שבהם לא יכולנו לטפל בעוד שתחושתנו הייתה שמן הראוי שכן היינו יכולות לעשות משהו. לא יכולנו לעצור את הפוגעים ואת הפגיעות.
לא יכולנו להגן על אנשים חסרי אונים מפני פגיעה בהם.
לא יכולנו גם לגרום לכך שהחיילים ישלטו במזגם, בכוח העצום שבידם, שיהיו שקולים
ולא רק להקשיב, לדון בדברים וכו. כשניסינו לרוב נכשלנו. אז מה גרם לכך? מן הסתם כעס בצבא ותגובה להבחרותו הדמוקרטית של החמאס.

ג'בארה13:30 - הצד הצפוני של המחסום.
רשימת החברות במחסום וווטש שבידי החיילים הופכת למטרד: הרשימה מודפסת באופן מסודרת מונה כעשרים שמות אך אלו שאינן ברשימה מתבשרות ע"י החייל שאינן מורשות לעבור דרך השער ולעלות לכפר ג'בארה. גרוע מכך הצעירה שביננו אף זוכה לנתח מתפישת עולמו של החייל: עליה להיות כעת בבית, בהכנות לקבלת בעלה.
אורחינו אף הם אמורים להופיע על הרשימה- אולי זו מעודכנת באותה יעילות של רשימת השב"כ.
13:45 -הסעת בית הספר מורידה שתיים מבנותיו של אבו חאתם והנהג מבשר לנו ששער 753, שער הפועלים החקלאיים פתוח. אנו מתכוונות לחנות מול החיילים אבל אחד מהם מודיע לנו שנוכל לחנות בפנים וכך אנו מזדרזות לעלות לכפר.

13:50 -השער אכן פתוח, אין איש פרט לשני חיילים שמתכוונים לאכול צהריים.השער ייסגר בעוד כעשר דקות עד 14:00. ואולם הם נאספים ע"י רכב והשער נותר פתוח עוד ב-14:05 כשאנו מתכוננות לעזוב.14:10 - אנו מברכות את בעל החנות והוא מספר לנו, עם מצוקה ברורה, שבמהלךהשבוע האחרון, מאז השבת האחרונה לא הותר לו להכניס סחורה. מכאן ואילך אנו לומדות שמופעל לחץ רציני והצבא מפעיל לחץ מסוג חדש שאינו כרוך בנושא הבטחון כלל וכלל. המטרה היא לחסר את מעט האספקה שנותרה. הכל עוד שופע תעמולת בחירות ישנה. הוא נותן את פרטי תעודת הזהות שלו, מסביר שדיבר עם ק במת"ק ושזה אמר לו שאין מה לעשות.
אנו ממשיכות בדרכנו המדכדכת שרק החלנו בה.14:20 -איש צעיר בסווטשרט של אן.בי.סי. ובעל דרכון אמריקאי - הוא מאמן קבוצת כדורגל בטול כרם - עובר מצד דרומי לצפוני של המחסום, ללא בעיות. נקודת האור היחידה במשמרת שלנו.
אחד החיילים אוסר עלינו להתקרב לפלסטינאים שמאוד רוצים לדבר איתנו. נאמר לנו ולהם שזהו 'שטח צבאי סגורinfo-icon' ואסור לנו לדבר כאן. נאמר לנו שהחייל הזה, מאז שעות הבוקר, בעייתי מאוד. הוא אף עזב את המחסום להכות בפלשתינאים (שעמדו) באזור ההמתנה של המוניות. הוא לוקח מפתחות של נהגים אך ברגע זה נראה שהוא מקבל על הראש ממפקדו שלקח אותו הצידה.
עכשיו אנחנו שומעות מהסבל שיש מפקד חדש שלא מרשה לו לעבוד יותר בהעברת סחורות במחסום לכן קבר את עגלתו בסוללת עפר  בתקווה לימים טובים יותר.

מצבו הכלכלי עם אישה ושלושה ילדים בכפר אנוש. אנשים רעבים בכפר. אדם נוסף שאמור להתחתן בחודש הבא מכין כנראה בית בכפר והוא מתלונן שלא נותנים לו להעביר שלושים ארגזים של מרצפות. למה אתה צריך שלושים ארגזים?' אומר לו המפקד. וכי מה זה ענינו של המפקד כמה ארגזים הוא צריך? 

צד דרומי של המחסום 15:00 -חמישה עצורים שמחייכים בחשש כשאנו שואלות למה הם שם. אין אישור הםאומרים. הם שבו מישראל ולמרות שהם מחכים כבר שעה הם עבדו יום עבודה היום.
ברור קצר אצל החייל שבודק את ניירותייהם, הם משוחררים ונעים לכוון ביתיה.אבל המחסום שקט בצורה מעוררת חשד. כמעט ואין תנועת מכוניות, מעט הולכי רגל מלבד המראה השכיח של משפחות חצי ישראליות, חצי פלשתינאיות ששבות מביקור שבועי בטול כרם. כך גם מאוחר יותר כשאנו שבות, כמעט בחושך מענבתא-שקט שהוא מעורר חשש ועצוב.

ענבתא 17:30 -טור הרכבים: משאיות, סמי טריילרים, מיניבוסים מכוניות פרטיות-נראה אין סופית ארוך מתמיד. המוני אנשים נעים לעבר המגדל הצבאי במהלך כעשר דקות לאורך הכביש הראשי. הלכלוך והצחנה לאורך דרך עפר זו הםמזעזעים. ואולם פריחה בוורוד וצהוב היא כנראה מחוסנת נגד הזוועות וזוקפת את ראשה בגאווה תוך התעלמות מהזוועה שהביא האדם.

עמדת המחסום כוללת היום שולחן שעליו תכולת תיק נסיעות נבחנת בקפידה. אין דגל אך השירותים הניידים בירוק זוהר עוד כאן. שלושה חיילים בודקי במעבר והם עושים מה שביכולתם אך אין פתרון היות ואין מקום לעשות יותר (מלבד להפטר מעמדת הבידוק). היות והכביש כה צר יש רק מקום לטור בכוון אחד. הטור מטול כרם נראה ארוך באותה מידה אם כי קשה לראות בתנאי האובך ששוררים היום. ואיך זה שמספר משאיות מכולה ענקיות עם מספרי רישוי צהובים מצליחות לעקוף את כל ההמוך הזה? תמונה של גיהנום עלי אדמות שאנו חלק ממנו.

היום זו הפעם הראשונה שאנו שומעות, ולא פעם אחת בלבד 'תעשו משהו'. אנו משוחחות עם צעירים בדרך אל ומאת עמדת הבידוק על הנעשה, על כך ששולחים אותם ממחסום למחסום: ,ארבע שעות מרמאללה - אי אפשר להגיע מג'נין לחווארה- אמרו לבוא לטול כרם' ויש גם דיבורים יותר פילוסופיים 'אולי הפתרון הוא שנהרוג אחד את השני וזהו' . איננו מוכנות לוותר אבל המירמור והסבל באויר קשים מנשוא. וכך בעודנו עושות את דרכנו למכונית אין זה מפתיע שאנו שומעות פלשתינאי שמקלל .....