חווארה, יום ש' 10.11.07, אחה"צ

 מחסום חווארה
מרחוק אנחנו רואות חייל דוחף את א', אחד הבחורים העובדים כסבלים במחסום כבר כמה שנים. הודף אותו בידו ובחזהו שהוא מותח ומבליט ומשתמש בחזהו כבמין כלי, והבחור נסוג כשהוא נדחף בהליכה אחורנית, כושל. תמי מתחילה לצלם ורצה לשם. כשהחייל רואה שהיא מצלמת עוזב את הבחור, מסתובב אל תמי ומתקרב אליה מהר, ידו מושטת למצלמה, נותן מכה למצלמה, תנועותיו אלימות, צועק עליה. ידו ממשיכה לנסות לעקם את המצלמה. אתה שובר לי את המצלמה, והוא ממשיך. אתה מטריד אותי, אני אתלונן עליך על הטרדה, והוא קפץ מטר אחורנית, והמצלמה ניצלה.

יותר מאוחר סיפר לנו א' שהיום החיילים לא מאפשרים להם לעבוד בסבלות. הם רוצים שלא נרוויח כסף היום הוא אומר. אני חייב.  עוד אמר שבגלל שהוא בא להתווכח איתם כדי שיתנו להם לעבוד, החיילים, כדי להענישו, אמרו לסדרנים האחרים העובדים לצידו שהוא משתף פעולה, ושהוא אמר דברים על הסבלים אחרים, והשמיץ אותם. ושכשראינו אותו, זה היה כשהוא הלך לחייל להתחנן שלא יגידו עליו כזה דבר. ולמה הוא אומר עליו כזה דבר.

הוא סיפר שכשהחייל ראה את תמי מצלמת אותו, הוא הפסיק להתקיף אותו ואמר לו לך עכשיו ותחזור כשהיא לא מצלמת.

רעש לא ברור, כמו נימה של מאות חיות בכלוב, נשמע מכיוון המחסום. בגלים. מין שאגה דחוסה ללא גבולות. רעש מוזר, טורד את העצבים ואת הלב.

לה סטנה הון (לא לעמוד פה) ניגשת חיילת ומנפנפת בידה לעבר קבוצת נשים הנשענת על הגדר, מחכות למי שעוד לא עברו את המחסום. והן זזות, נסוגות. חגורה הדוקה לה לחיילת, במרכז ישבנה, כמיטב אופנת הבנים הידועה, רגליה פרושות לצדדים, וידה על הדק הרובה. גמרה סיבובה, ונכנסה לתוככי המחסום בינות לרעיה למלאכת הדיכוי. ואילו הנשים חזרו לעמוד איפה שעמדו קודם, מבטיהן בכיוון האנשים היוצאים לאיטם.

מאות אנשים צפופים בתור. עשרות מכוניות בדרכן החוצה משכם, מעבר לקו העיין.

תקשיבי את לא יכולה לעמוד כאן, את באמצע שום מקום, ניגשת החיילת ק. אל תמי המצלמת. ושמה את היד על המצלמה.

את אל תגעי בי, אני אגיש  נגדך תלונה שאת מטרידה אותי. תגישי נגדי אלף תלונות. אז בבקשה את שמך.

אבל אני מדברת איתך כמו בנאדם. לא כמו בנאדם, את שמה לי ידיים בפנים. את שמה לי את המצלמה בפנים.

אם לא תתקרבי אלי כל כך, לא אצלם אותך מקרוב.

מה את רצינית, את לא איזה ערביה או משהו. אני מדברת איתך בתור בנאדם לכל דבר. אני לא מכוונת אלייך נשק ולא שום דבר.

יש מי שמספרים שהיו בתור שעה ויש שעתיים ויש שלוש. והיו כאלה שהיו ארבע ורבע שעות.

כשניסינו מי מאיתנו לראות כמה זמן לוקח לאלה שהיו שם כשבאנו לעבור, היה בלתי נסבל לחזור להביט אחרי שעה ויותר, ולראות שמי שנלקח להיות דוגמא למדידת הזמן נראה כעומד באותו המקום בדיוק. חדלנו לספור.

בחור צעיר ניגש אלינו, צילמתן היום? רואה את מצלמתה של תמי, לכי צלמי, הוא אומר, וכך היא עשתה.

שוב ושוב נשמעו מילים כמו אי אפשר להתפלא על מי שרוצה להתפוצץ ככה. שילדים קטנים מחוצים בתור. שזו סכנה. שבזמן שעמד בתור, רק לזה דאג. שמזל שילדיו בבית. שזה נורא. ולמה זה. למה פה.

החיילים והחיילות משדרים אדנות ואלימות. זה או אחר או אחרת מגיחים מדי פעם בסיבובי טווסות של כוח ומה שנראה כמו שימחת רוע לשמה, מזיזים את המחכים, שילכו מכאן ואז משם ואז עד הקו הזה ואז אחריו. ההגדרות של הקווים המשורטטים או הדמיוניים משתנות מחייל לחייל לחיילת. העיקר לכו מכאן. מאיפה שבחרתם להיות. למקום אחר. לא ששונה במהותו מזה שאתם כבר בו, אלא שהוא זה שלא בחרתם בו ולכן לכו לשם.

המון סטודנטים וסטודנטיות בדרכם חזרה מהאוניברסיטה. מחברותיהם בידיהם.

יאללה רוחי צועק חייל לאחת מהן שהפנתה ראשה אחורנית אחרי שעברה. והיא מייד סובבה פניה שוב והאיצה צעדיה.

מה קורה כאן? יוצא מישהו בכעס. ילדים ששולחים אותם לבית חולים מחכים שעתיים.

שלושה טורים. בשניים בודקים. חייל עם רובה עם כוונת ויד על ההדק מכוון רובהו על הנבדקים.

הגברים מתבקשים לפתוח תיקיהם. חייל או חיילת מפשפשים בתיקיהם. לעיתים עליהם להוציא מה שיש שם בפנים. לעיתים לא. לרוב פני החיילים הבודקים מפוזרים. לא נראה שמביטים בתשומת לב מיוחדת. ואז יש תנועת ראש האומרת התחל עם הטקס הקבוע. והוא לרוב מתחיל מבלי שצריך לקבל הסבר מפורט מה עליו לעשות. מרים חולצה, מסתובב, מרים מכנס אחד, מביט בחייל, מקבל אישור בצורה של דממה, מרים מכנס שני, שוב מביט, מגיש או לא את כיסיו, החייל מושיט בחזרה את תעודת הזהות, והוא יוצא, לרוב עם החגורה ביד, וארנק. יש שמחברים את החגורה מייד ומסדרים את המכנסיים ויש שהולכים ככה, לא רכוסים, מהר, לרוב מקללים בקול כבוש או בתוכם, פניהם מכורסמים, מכורכמים, בחור אחרי בחור אחרי בחור.

אני לא מבין אומר מישהו, מה יש להם. עוד ועוד שאלות. למה. סתם בשביל הצחוק הוא אומר. בשביל שנתעכב.

בחור אחר יוצא ואומר שלא בסדר שבנות בודקות.

אמבולנס עם תושב עזה פצוע מחכה בדרכו להיכנס לשכם. אחרי כמה דקות נכנס.

שיחה עם חייל. מי את. שמי איה מה שימך. אסור לך להיות כאן. מותר. אסור זה צבאי. זה לא צבאי גם לשיטתך. מה? ראשית, בהגדרה של חוקים אוניברסאליים ובינלאומיים, מה שאתה מקיים כחוק איננו חוק. אבל גם לשיטת חוקיך הלא חוקיים אין זה שטח צבאי. הפלסטינים עוברים כאן גם. ואם זה שטח צבאי עליך להביא מסמך.
לכי מכאן, אסור. מותר. לך אתה מכאן. אני? כן. אם לא הייתי כאן היו מחבלים. לא, זה כי אתה כאן יש יותר סיבה למחבלים, כאן זה פלסטין, לך ועמוד על הגבול. אני מגן על המדינה. אתה לא רק שלא מגן, אתה להיפך, מסכן אותה, בזה שאתה תורם לדיכדוך ולחוסר התוחלת של אנשים שאתה מתעלל בהם. הם מחבלים. ואתה עם רוביך בארץ לא לך מול אנשים שלא עשו לך דבר האינך נראה כמחבל? אני? כן. לא, אני חייל, אני מגן על המדינה.

ואז ראה קבוצה גדולה של נשים מאלה המחכות ליוצאים המתעכבים. שכבר נסוגו מהחייל הקודם שסילק אותן כמה מטרים רחוק יותר. ואמר רגע. ניגש וברגלו דישדש בעפר. לכאן הוא כיוון. מסמן ברגלו את הכיוון. ידיו בכיסיו. לכאן הזיז את סנטרו לכיוון כללי אחורה והם החלו נסוגים. גוש האנשים המחכים לבני המשפחה. אימהות דואגות לילדים לא כל כך קטנים. והיתה ביניהם בחורה צעירה ולה שלוש שקיות ניילון. החייל התקרב אליה ועם רגלו בעט בשקיותיה. והיא הביטה. מחכה שיאמר. שיסמן. לשם אמר, אולי אפילו לא דיבר, ממילא כשדיבר דיבר עברית, אלא שהיא הבינה כוונתו ונסוגה עם שקיותיה למאחורי אותו קו ששירטט.

קו שאינו מייצג דבר אלא את מטרתו האמיתית של המחסום, העמוקה אפילו יותר מלגונן על הקולוניות היהודיות - התעמרות לשם התעמרות. וכל השאר אלה רק קלישאות שההיסטוריה הבדויה שלומדים, ושטיפת המוח והגזענות האורבת ממילא, מציעות כדי לנטול מהן, ולקיים בלי ריפרוף של כנף פרפר התעללות בעם אחר רק כי הוא אחר.   

הבחור הזה אגב היה 'מהאדיבים' ביותר במחסום. את נעלו דחף בשקט. קולו היה רך. הוא לא צעק. רק אמר את מה שאמרו לו לומר. קיים את מה שנשלח לקיים. שלל את חרותו של אחר רק כי אחר הוא, כי זו הנורמה, כי כך עושים כולם.

בלי להיכנס לשאלת היותו שם בכלל, מנקודת התעוד האם ראוי לכנות פושע 'אדיב'. לדעתי לא. לדעתי, אל לכנות איש מהם אדיב או נימוסי. כי זה משול לתאור אנס האונס בנימוס. ולא משנה איפה האנס הסדיר נמצא על ציר הרשע. זו פעולתו. גם אם היא נגזרת מסיבות שיש להן קונטקסט. נכון, שכשמתקיים פשע אפשר אכן לתעד את מקיימו כמקיימו במבט מאיר או חשוך, בקול רם או נמוך, אלא שזו רק ואריאציה על הרע ולא על הטוב. ולא משנה את ההתעללות המובנית למעשה. ובעיניי, מפני שהמעשה לא מופר אם נעשה כך או אחרת, הרי לצבוע את עושהו בתכונות בעלות גוון חיובי, זה לעזור להסתיר את המציאות ולחטוא לה. ובכלל, האם זו אדיבות?

כשחיילים מנעו את מחמוד אבו טהא חולה הסרטן עליו סיפרה עמירה הס, מלעבור את מחסום ארז, ועצרו את אביו, כי כך נאמר להם - האם כי הוא לא הסכים לשתף פעולה, כי מה יהיה אם הוא מחבל - האם זה משנה איך מנעו. האם משנה למי שמת כתוצאה מזה שאסרו עליו לעבור במחסום, אם הדרך למותו היתה בהוראה בקול רך או קשה?

זה המקיים פקודות בנות זמנו וגילו, ו'רק' מונע לימודים ועבודה ומרעיב ומונע בריאות וחופש תנועה והורג אם צריך, אל לו להתקרא אדיב. גם אם את התעללותו קיים בקול אדיב כביכול. או על פי החוק.

אל לנו המתעדים את הכיבוש (בעיניי) לעזור לטשטש את המעשה, באדיבות ריקה ממוסריות, ריקה מאנושיות.

ובכלל הרי לא כל דבר אנחנו מתארות. לא את צבע עיניו של החייל. לא את טעמו בלבוש. כי אינם רלוונטים לתאור מעשה הכיבוש. כך 'אדיבותו' איננה אינפורמציה רלוונטית. ולא רק שאיננה רלוונטית כאינפורמציה, אלא אם כבר להיפך. היא עוד אמצעי הסתרה וטשטוש.

ואם ישנו קושי לכנות חייל פושע, למרות שמקיים פשע כי מקיים את הכיבוש, כי הוא בני האפשרי או האמיתי, זו בעייה מובנת ואנושית אבל נדמה לי שמן הראוי להתגבר עליה ולכנות דברים בשמם גם אם קשה. אבל בלי קשר לזה, לכנות אותו אדיב הוא ממש לחטוא למציאות, ולעזור לטשטשה.

בחור תושב בלטה מספר לנו. עבדתי עד לפני שנתיים בישראל, היה לי אישור. באתי לחדש את האישור, אמרו לי אם תעבוד בשבילנו תקבל. את יודעת, הקפטן (איש השב"כ במינהל האזרחי). אמרתי לו לא.
מאז, הוא מספר, כל פעם שאני עובר את המחסום מעכבים אותי. אני שם אצלם ברשימה שלהם והם שמים אותי בצד. לכמה שעות.

אמר שיש מעסיקים שעוד רוצים אותו אלא שלא יכול.

אמר, איך הם עושים כזה דבר.

נקווה בשבילו שיחזיק מעמד. למרות הקושי הכלכלי הנורא. ושלא יגיע לתור בשביל המגנטי, זה שהולכים בו לבד, ובקצהו החיים נחצים לשניים, והתמורה בו היא רק אשלייה, 'לקפטן'.

התור מתברר לא מחולק לפי גברים ונשים ומה שמכנים 'הומאניטרי'. (מילה פסולה שלא מייצגת דבר מהדברים הנעשים. לתת לאדם חולה לעבור מהר או למבוגר, איננו פריבילגיה או מעשה חסד שנעשה כלפיו, הוא רק מבליט שזכויות יסוד וכבוד אדם אינם מובנים מאליהם כשמדובר בפלסטינים, ומעשה שהיה אמור להיות המובן מאליו מקבל מימדים של היוצא מהכלל. עדיין אין זה מעשה הומאניטרי והתור איננו הומאניטרי). רק לקראת המכשולים המסתובבים נעשית החלוקה הרגילה. גברים לחוד. נשים ומבוגרים לחוד. עד אז עומדים ועומדות כולם בתור. בצדדים ועל הארץ, יושבות נשים עם ילדיהן הקטנים. האנשים נראים כגולשים מעבר לסככה. מאות אנשים. לא יודעת כמה. אישה שיצאה ממה שמכונה התור ההומאניטרי אחרי שעמדה יותר משעה עם שקיותיה שבדיוק פישפשו בהן, עומדת מעליהן ומסדרת את חפציה שהתפזרו. היא נראית לאה. ואז קמה, והחלה ללכת, אישה לא צעירה, כשעברה ראיתי שהיא בוכה.

אישה עם תינוקת הנראית שרק נולדה, עם עוד כמה ילדים ונשים, מנסה לעבור לכיוון שכם דרך שביל המכוניות. כניראה חששה להיכנס עם הפעוטה דרך המכשול המסתובב. לא, אומר החייל, זרועו מזדקרת בתשעים מעלות כמצדיע למולך של עידן אחר. לכי מסביב, שפת גופו אומרת, לא מכביר מילים.

אני שואלת בתוכי, למה מסביב, הרי אין היא נבדקת לא שם ולא כאן. הרי אינננה גוזלת מקומו של אחר. איננה מתקרבת לחיילים. רק היא וולדה החדש רוצים לעבור כאן איפה שבטוח יותר.

אז למה מסביב?  כי אפשר. כי היא לא אדם במלוא מובן המילה. כי אלה ההוראות. כי מה פתאום תלך איפה שהיא רוצה. כי אני קובע.

חייל עולה על המכשול המסתובב מול מאות העומדים הדחוסים. סקאט סקאט (אוסקוט).

דבר ערבית צעקו לו. את רובהו המשתלשל מכוון בתנועה מאיימת אל הפנים הצפופות ואמר, שאף אחד לא יעז לצעוק.

ונעשה לרגע שקט.

מ. החיילת עוברת, ומסלקת את כל המחכים והמחכות לצד המחסום. ועוד חייל מגיע. מסלק אף הוא.

לאנשים לא ברור לאן הם אמורים ללכת. תנועות החיילים והחיילות מהירות. מאיימות. יד על הרובה כל הזמן. רוחו. רוח מן הון. ארג'ע. הסיבוב נגמר, החיילים נבלעים במחסום, והאנשים חוזרים להישען על הגדר, עד הפעם הבאה.

אל תצלמי לי את הפרצוף צועקת מ. החיילת על תמי.

דהיינו תני לי לקיים את התעללותי בשקט.

חייל שהזדהה בשם ש., יותר מבוגר מהאחרים, אומר אסור לצלם בשבת. גם הוא כמעט שובר לתמי את המצלמה. זה המחסום שלי הוא אומר. זה של העם הפלסטיני אמרתי לו.

יש מתח נורא. צרחות של החיילים כל הזמן. חייל עצבני הוריד את קסדתו והסתובב כועס על משהו. משהו ביניהם. אלא שכניראה מפאת עצבנותו תוחב פניו וידו לאמבולנס מזדמן מחכה, וצועק צעקה כלשהי על הנהג, ועוזב את המקום בכעס.

סטודנטית מספרת שהיא וקבוצת בנות איתה עזבו את האוניברסיטה בשתים עשרה, והנה ארבע ורבע והיא עוברת.

בחור לבוש בקפידה עובר בדרכו משכם עם שקית ובה נעליים חדשות, זוגות זוגות, נעלי נשים עם עקבים גבוהים ונצנצים. נעליים חדשות לגמרי. בשעה שהחיילת פישפשה בתיקו נפלה אחת הנעליים לחלק שעומדים בו החיילים, שבינו ובין העוברים והפלסטינים חומה נמוכה. הוא ביקש מהחיילת להשיב לו את הנעל אבל היא אמרה לו שהיא לא מוכנה לנגוע בזה. בגועל. וכניראה סימנה לו בידה שיקח הוא.

אז הוא טיפס, לתוך נקודת הבדיקה של החיילים, לידם, עם מחשביהם וכל ציודם, 'הרים במו ידיו' את הנעל וטיפס בחזרה, והלך.

צעקות. גושי צעקות. של גברים. עיניים נוצצות דחוסות יחד מאחורי פסי המכשולים המסתובבים והערב היורד.

מעיין החיילת צורחת על האנשים הנדבקים אל המכשולים המסתובבים. לא ברור מה. מנופפת בידיה. ואז בתנועת כעס קיומי מסוג כלשהו יוצאת משם לעוד סיבוב הפגנת כוח, מסלקת כל אדם הנקרה בדרכה. סתלק, מסלקת נשים שנסוגות, וחייל מצטרף אליה,  ידו מונפת, ג'יב אל הוויה (הבא תעודה) הוא צועק, כוונתו כניראה ארג'ע לווראא' (לך אחורה). כך או כך כולם ברחו והחיילים נעלמו ושוב חזרו האנשים לעמוד.

כתמיד לא נותנים לרוכלים לעבוד. מסלקים אותם כדי שלא ירוויחו כסף. זה החוק והנורמה. לעיתים חייל זה או אחר, או משמרת זו או אחרת, זה כל היחידות, בכל המחסומים, מונעים מאנשים קשי יום להרוויח כמה פרוטות. מסלקים אותם. והם שבים שוב. יש שמספיקים לברוח לפני שהטיחו את סחורתם על הארץ או היכו אותם ויש שלא. למרות זה הם שבים. היום 'רק' סילקו אותם. אלה היו במיוחד הילדים מהמשפחה שסופר עליה כבר כמה פעמים. אנשים עניים במיוחד שהגיעו ממקום אחר בתקווה שבמחסום חווארה יצליחו קצת יותר. בשתיים חזר מעתצם בן השתים עשרה עם אביו. ומאז מוכרים קפה ותה. לפעמים יש מזל והחיילים החדשים לא מסלקים. לפעמים כן. ואולי יקח זמן עד שישימו לב. ואולי יתעסקו בענין אחר הפעם. בהתעמרויות אחרות. וגם איזו ברירה יש. 

אישה צעירה היתה בדרך חזרה משכם עם אחותה הצעירה בת השלוש עשרה לעבר ביתן במרדה. לה נתנו לעבור, ואילו לאחותה בת השלוש עשרה לא נתנו. כי אין לה תעודת זהות.

אז מה אם אין לה? האם לא ראו שאיננה בת שש עשרה עדיין? האם חשדו בה? האם חשבו שהיא משקרת? מדוע לא נתנו לה לעבור?

כי הם יכולים.

כי היא רק פלסטינית.

אמרו שעליה להביא את אביה או אימה. שאינם. אמרו שהיא לא עוברת. האחות הגדולה התחננה בפניהם להרשות לאחותה לעבור. אבל הם לא הסכימו. והילדה הקטנה נשארה מאחור, ומאז האחות הגדולה מתחננת אל חייל זה או אחר שישמעו, שיתנו לקטנה לעבור.

מ. החיילת היתה בעיצומו של אחד מסיבובי ההתעמרות לשמה שלה, כשהאישה הצעירה פנתה אליה. מעיין עצרה להקשיב, מה שהיה מוזר. והיא דיברה אליה, מתחננת, ומעיין ממשיכה להקשיב. או כך נדמה. האישה גמרה והביטה ב. מחכה. ארג'ע לווראא' הרעימה מ. את קולה וסימנה לאישה בידה להסתלק, והמשיכה בדרכה.

ואז עבר חייל אחר, כמעט מייד אחרי מ. החיילת, ושוב פנתה האישה לספר, והוא עצר. הקשיב לאישה המתחננת. ואמר לבסוף שיבדוק. מ. שראתה אותו מדבר אל האישה ניגשה ואמרה לו אל תבדוק. ואל האישה ארג'ע לווראא'. ואז אל נשים אחרות לסלק אותן. האחות המסכנה נשארת במקומה. והחייל עזב.

שוב עבר זמן. ויוי ותמי מנסות לשכנע את החיילים לעזור לאישה ולאחותה שנשארה מאחור. לומר להם שאי אפשר להשאיר ילדה קטנה שאינה מכירה את המקום או את האנשים, לבד שם בין כולם. ובלי מקום ללכת אליו.

החיילים לבסוף השתכנעו ללכת לחפש אותה בצד השני של התור. האחות הלכה אחורנית עם החייל אבל לא מצאה אותה. ישנם מאות אנשים. וחשוך.

נשים אחרות מספרות לאחות שיש ילדה עם מנדיל בתור שצועקת ובוכה. אבל מרוב אנשים אי אפשר לראות. הקול שלה נבלע בצעקות הכלליות.

שוב ושוב החיילים מסלקים את כל האנשים העומדים לצד המחסום. אחורנית. לאיזה קו חושך לא מוגדר. ואז ישנן צעקות, סגור, שטח צבאי, או משהו, וכולם אחורה.

ויוי לא עוזבת את המקום. אסור לכן לעמוד כאן אומר החייל לויוי, זה עכשיו שטח צבאי סגור. אני לא הולכת מכאן אמרה לו ויוי. לא מענין אותי. היא לא עמדה לעזוב עד שימצאו את הילדה האבודה.

אבל תדעי לך שאם פלסטינים יעברו את הקו הזה הם ייעצרו.

ועוד עובר זמן. שוב האנשים שסולקו קודם חוזרים ומתקרבים. נשענים רובם על הגדר. מחכים.

האמא של הילדה הגיעה ממרדה. הלכה אחורנית, ומצאה את ביתה המפוחדת והן עזבו.  

ופתאום בחורים לא עוברים בכלל. לאיזה זמן. והרעש גובר. ולוחץ באזניים. ואז כן. אלוהים יקח אותה אמר בחור אחרי שיצא על אחת מהחיילות.

חייל בודק מישהו בתא בידוק הנשים הכחול.

אדם יוצא מרוגז, כאילו קיבלנו מכות הוא אומר. שעות הוא עומד הוא מספר. לא יודע כמה.

שני צלמים מAFP  סוכנות עיתונות צרפתית, האחד הגיע מג'נין דרך רמאללה לחווארה מחכה במחסום לחברו, שמגיע מתוך שכם. קבעו להיפגש מחוץ למחסום. הצלם המגיע משכם חיכה מסתבר בתור הארוך עם שתי המצלמות שלו עליו. אחרי שעה בתור החל לצלם. אפילו לא את החיילים. החייל בא אליו ודחף אותו עם קנה הרובה לעבר הצינוק. הוא עצור נאמר לנו. הצלם השני טלפן לסוכנות לדווח להם על מה שקרה. לבקש עזרה עבור הצלם שעצרו אותו. הוא ברר להם את מספר תעודת הזהות של חברו, איכשהו הצליח למסור לו מבלי שהחיילים שמו לב. הסוכנות טלפנו לצבא. שם נאמר להם שהם דיברו עם הקצין במקום שאמר להם שהם חייבים לעצור אותו. הסוכנות שאלו למה. הצבא אמרו כי הם חייבים.

שעתיים אחרי שנעצר אמרו לו שהוא יכול לשבת. והוא התיישב על הארץ מחוץ לצינוק. יותר מאוחר שוב אסרו עליו להיות מחוץ לצינוק. אולי דיבר עם חברו שמבחוץ. אולי כי בא להם.

כולם לעוף מפה. קדימה קדימה. לא רוצה לראות אף אחד.  לעבר החניה צועק החייל עם האנטנה. נדמה לי שזה מפקד המחסום. רוח, קדימה, אחורה, קדימה רוח.

את ווטש את יודעת איפה הקו שלכן.

איש אחד נעמד בתור הכללי שלא הופרד למחלקות בהתחלה. ואחר כך עמד, כך התברר לו, בתור המכונה הומניטארי. הגיע לראשו. אתה תחת גיל חמישים אמרו לו. אסור לך לעמוד כאן. תלך חזרה לסוף התור.

באתי עם חבר הנה, מספר מישהו, הם יצאו יחד משכם במכונית. את החבר שנהג עיכבו. והוא עבר בתור. עכשיו הוא מחכה לו. כי עדיין הוא מעוכב. בתור ילדים נמחצים למטה, כל פעם הייתי צריך להרים ילד למעלה שיהיה לו אוויר. אני ישראלי. יש לי חברים יהודים. כשאני אומר להם שיש דברים כאלה הם אומרים אין דבר כזה.

רבע לשש יוצאות. עדיין המון אנשים בתור. הלוקח שעות. צלם הסוכנות הצרפתית עדיין בצינוק.

אנשים אומרים, מה אתם עושים. ואני בלב אומרת זה לא אנחנו, זו לא אני.

אנחנו פוגשות את אמא של ניזאר.

יום חמישי, עשרה ימים קודם, לקחו חיילים את ניזאר בן השש עשרה, הילד הפגוע והנכה העובד עם אחיו הקטנים ומוכר קפה ותה, אל מאחורי אוטובוס בחניה שליד המחסום. והיכו אותו. החייל, כך זכרו עדים שראו את המעשה, שמו יתכן והיה אלון.

אימו של ניזאר מספרת שהתקשרו לומר לה שמכים אותו, והיא רצה והגיעה. ועוד הספיקה לראות איך חייל מרביץ לניזאר על הראש. עם היד. ואז תופס אותו בחולצה, ומטיח אותו על המכונית, שוב ושוב.

ניסתה להתערב שיפסיקו להכות אותו. והחייל דחף גם אותה. שם את הרובה על המצח שלה ואמר שאם היא תמשיך הוא יורה.

ניזאר חייב לעבוד היא אומרת. הוא הבכור. אין להם מה לאכול בבית. והתרופות שלו עולות המון כסף. רק עכשיו שילמה מאתיים שקלים לתרופה.

את כל זה עושים מאחור. שאף אחד לא יראה ולא יצלם, אמרה.

הם הגיעו לגור בחווארה מג'בע ג'נין. כי היה לאבא דוכן בסביבה פעם.

עכשיו קניתי לחם היא מספרת. אין אוכל בבית.

את הכל הוא הפך החייל. את הדוכן. ושבר את הכוסות. באו קציני מת"ק והתערבו ואמרו למה אתה מרביץ לילד. 

ואז היא בכתה.