בית איבא-ענבתא הקצין האדיב התחשב...

מחסום פתע המאויש על ידי חיילים ממוקם כקילומטר מהמחסום, שם מחכות המוניות.
בצומת אין מעבר לכלי רכב. האנשים נאלצים לסחוב את חפציהם וללכת ברגל...

משיחות עם הנהגים הבנו שהחיילים מגיעים מדי פעם למקום ריכוז המוניות, צועקים והולכים. חלק מהאנשים דיברו על פיזור רימוני הלם וגז מדמיע שהיה בשבוע שעבר במקום בו מחכות המוניות (כך סתם – לדברי הנהגים). לא דווח על אירועים מיוחדים, ולאחר שדברנו טלפונית עם מועוויה הנהג, שבאותה העת היה בבית איבא, המשכנו לשם.

בית איבא 8:30 – בעבורי היה חידוש: גדר תיל חוסמת את המעבר אל נקודת הבידוק מהצד וכן את הגישה אל סככת המעוכבים, כך שכעת נמנע מאתנו המגע הישיר עם המעוכבים.
בהגיענו יש שלושה מעוכבים שנתפסו בניסיון לעבור שלא במחסום. לאורך כל המשמרת יש שניים עד ארבעה מעוכבים צעירים מאותה סיבה.המעבר מהיר ביותר ואין עצורים לשם בידוק "שגרתי" של תעודות זהות.
חלק מהזמן האנשים עוברים ללא בדיקה כלל (נראה שגם הפלסטינים עצמם מופתעים ומהססים אם להושיט את תעודת הזהות או לנוע הלאה).
במקום נמצא, בנוסף למפקד המחסום, גם קצין (סגן.) שניהם אדיבים ועונים לשאלותינו ברצון. לגבי שניים מהמעוכבים, סטודנטים אשר ניסו להיכנס לשכם לא דרך המחסום, היתה התערבות של בן משפחה מבוגר שעבר במקום (במקרה אחד אח מבוגר ובמקרה השני דוד). הללו ניסו לדבר על לבו של הקצין, לבקש שישחרר אותם על מנת שיוכלו להגיע ללימודים/בחינה בזמן. שני הגברים דיברו בטון מפייס ומתחנן אל הקצין. הם הודו כי הצעירים נהגו שלא כשורה והבטיחו לקחת אחריות אישית על הצעירים, כך שהמקרה לא יישנה. הקצין נעתר לבקשתם והם שוחררו. שני הגברים המבוגרים, כל אחד בתורו, עתר רוב תודות, בירך את החיילים לבריאות טובה ואף איחל להם יום טוב ועבודה נעימה.
בשלב הזה הקצין ביקש להכיר אותנו בשמותינו וביקש לשמוע את דעתנו על "מקרה הכנר". הוא תיאר את השתלשלות הדברים, הסביר לנו עד כמה החיילים והוא מרגישים פגועים ונבגדים, כי לדבריו הגברת שצילמה ושלחה את התמונה לעיתונאי הוציאה דברים מהקשרם. במציאות האירוע התרחש בשונה ממה שתואר. זו היתה יוזמה של הפלסטיני להניח את הכינור בתנוחה שבה צולם ובוודאי שאף אחד לא ציווה עליו לנגן. הקצין הביע את הזדעזעותו מניצול של תמונה שלא שיקפה מבחינתו אמת וביזתה את החיילים שנתקלים במציאות "קשה ולעיתים בלתי אפשרית ועושים עבודתם בתנאים קשים ביותר על מנת למנוע פיגועים..." הקצין דיבר על הרגשתם שהקריבו אותם בעצם השימוש בתמונה שהיא שקרית בעיניו. התפתחה שיחה ובמהלכה דיברנו על המחשבה שלנו כי היום-יום השגרתי והבנאלי במחסום, כמו אפילו אותה פנייה, בבוקר, של בני המשפחה אליו בטון שתדלני ומתחנן, ולבסוף התודות והאיחולים הלבביים לחיילים, אינו שונה מ"מקרה הכנר".
שקיפותם הבנאלית של המקרים הללו לא תמשוך את התעניינותם של העיתונאים ואינה ניתנת לתיאור ולהמחשה בפני הציבור שיושב ספון בביתו ושולח את ילדיו למחסומים. אין הבדל, אבל התמונה הזו יש בכוחה להציף את מציאות המחסומים ולהעלות את שגרת המחסומים לבתיהם של הישראלים.
בסביבות 10.30 הגיעה משמרת של נשים מירושלים לפיכך עזבנו את המחסום. בדרכנו לרכב פגשנו את מועווייה וחברו והם שוב תיארו בפנינו את המראות הקשים שחוו ביום ג' בענבתא: התנהגות ברוטאלית כלפי הנשים, שנדרשו לפתוח את מעיליהן והגבר שנדרש להוריד את חולצתו והוכה בפניו, ואחר כך תיאור של השימוש בגז מדמיע וכדורי הלם ללא שום צורך לפזר הפגנה.
שוב נסענו למחסום ענבתא, לאזור של המוניות ולאחר שיחות עם הנהגים עזבנו את המקום.