דרום הר חברון

בוקר צח ואביבי, עם רוח קלילה, טרום- שרבית. כלניות אחרונות קורצות אלינו באדום, ובמחסום הראשון מקבלים אותנו ב" בוקר טוב" וב"דרך צלחה". ב- 7:00 מוריד אותנו א' בשולי כביש שישים, בצד של אל פאוור. המעבר בין הכפרים פתוח משני הכיוונים. אין חיילים ב"שטח". התנועה זורמת בקצב הליכה טבעי. אנחנו מחליפות ברכות של "בוקר טוב" עם פלסטינאים מחויכים ומחלקות להם את "כרטיסי הביקור" של המוקד להגנת הפרט. שבע דקות שלוות. שלושה חיילים יורדים ממגדל התצפית מזיזים את האנשים, שכבר יצאו משני הכפרים, חזרה אל כפריהם, ושתי נקודות המעבר בשני הכפרים נחסמות מיד. אנחנו חוזרות למכונית. אחד מן החיילים ניגש אלינו. הוא משעין את הרובה על המותן, מכוון אותו הצידה, אך טורח ל"שחק" בו בידו האחת למען ניראה ונירא. מתנהל בינינו דיאלוג קצר, שלהלן קטע ממנו.החייל: אם אתן מרחמות על המסכנים האלה על תבואו יותר.אנחנו: למה?החייל: כי כל פעם שאתן באות אנחנו חוסמים את המעבר לארבע שעות.אנחנו: למה?החייל: ככה. כי בא לי.אחרי ש"הבהיר" לנו החייל שאנחנו מפריעות לו לבצע את עבודתו כראוי, התרחקנו משם כדי לטלפן לחטיבת חברון ( דיברנו עם המת"ק חיים) ולאבשה מאוגדת ע"יוש. הובטח לנו שסוגיית סגירת המחסומים בשטח עם הופעתנו תטופל. חזרנו על עקבותינו כדי להציץ במתרחש. המחסומים הוסרו כמובן...