בית פוריכּ, חווארה

Share:
Facebook Twitter Whatsapp Email
Observers: 
דליה, נורה (כותבת הדוח) ואסתר (אורחת)
Mar-4-2004
|
Afternoon

וואו, טירוף המערכות הכללי בישראל, מושלך גם על מזג האוויר: לפני שבועיים עמדנו שם בסערת גשם ובקור אימים וכעת אנו נוסעות בחום כמעט חמסיני, שנפל עלינו מוקדם מזמנו. אנו מגיעות למחסום קרוב לאחת בצהרים. אין הרבה אנשים והתמונה הרגילה: הפלשתינאים נקראים אחד, אחד, החיילים בודקים ומעכבים צעירים (גברים בני 15-35) עד שיקבלו אישור להעבירם. החיילים חדשים לא מורכים לנו (הם שבוע במקום) ולא ממש שמחים לקראתנו, אך לא מנסים לסלק אותנו. תוך זמן קצר מתארך התור לעשרות רבות הנדחסים בחום הגדול ונדחקים אחורה כל הזמן על ידי החיילים הרוצים לשמור מרחק, "לשמור על הסדר", וסתם להציק. גדל גם התור של מכוניות ואמבולנסים החייבים להמתין לבדיקה וגדל מספר המעוכבים היושבים לפי מצוות החיילים בשמש הקופחת. אישה צעירה עם תינוק בזרועותיה ממתינה לבעלה המעוכב ואני מנסה לבקש שיזרזו הטיפול בו, ללא הצלחה רבה. המעוכבים מתלוננים על השמש והחום, אך לא מוכנים לקבל מיםinfo-icon (במימייה צבאית) מהחיילים (כן לוקחים בקבוק "אזרחי" שדליה מביאה מהמכונית). זו המחאה הקטנה שלהם בבחינת: " אל תרגיעו את מצפונכם בטובות האלו, תנו לנו לעבור..." הטלפון לא פועל כהלכה והחייל המנסה לקבל אישור לשחרר אותם מתעצבן, מרגיש קצת מאויים מהקבוצה הגדלה והממורמרת ולבסוף משחרר את כולם.דליה עוברת לצד השני של המחסום (היוצאים משכם) שם צובאים מאות בתור אין סופי על קבוצת חיילים-בודקים קטנה. טלפון שלה למת"ק נענה בהבטחה שילחו חיילים נוספים כדי לזרז את המעבר.אחרי 3 אנו מחליטות לבדוק גם את בית פוריק, מין מחסום-לא-מחסום, אין שום מתקן מאורגן והחיילים עומדים באמצע nowhere במעבר בין שכם לבית פוריק. הם קשוחים, מאד לא מרוצים מאתנו אך בכל זאת מעבירים פה ושם לפנים משורת הדין ("פעם אחרונה..."). בצד שורה ארוכה של מעוכביםinfo-icon ש"מגיע להם להיענש" אך לקראת 5 מבטיחים לנו ש"עוד מעט ישוחררו כולם" (נסענו ולא יכולנו לבדוק). אני מנסה לבקש את עזרת המוקד ההומניטרי לאפשר מעבר במכונית לגמד נכה בשתי רגליו המדדה בקושי על קביים. תמונה מהפכת קרביים, אך החיילים אדישים אליו (וכמובן גם לבקשותי). רועי במוקד נחמד ומשתדל, אך הזמן עובר והגמד מתייאש ומסתלק חזרה לבית פוריק עם מכוניתו.