א-ראם, קלנדיה

Share:
Facebook Twitter Whatsapp Email
Observers: 
ליה נ, לימור י, עמית ר (אורחת). מדווחת: תמי ב.
Mar-4-2004
|
Afternoon

דרמה אחת אמנם ליוותה את משך רוב המשמרת, אבל עיקרה התנהל במה שניתן לכנותו שיגרת מחסום, המאפשרת מעת לעת להציץ אל התשתית שלו, אל מערומיו, בלא הכסות של חירום וטלפונים בהולים וצעקות והפצרות ויריות. איך עומד חייל בן 19, חמוש ומצויד מכף גל עד ראש, ומורה לאנשים מה לעשות:לחכות, להתקרב, ללכת, להזדרז. איך עומד "מתנדב", ידו האחת כל הזמן על ההדק והיד האחרת, במיומנות מהפנטת, פותחת את התעודה ואז סוגרת אותה במעין הקפצה קלה והראש מסמן: לעבור (היתה לו למתנדב הארה פתאום, כשהתור הארוך מאוד מיאן להתקצר, והואזרק לחלל העולם: "ברור למה יש כל כך הרבה אנשים, הם יוצאים לסופשבוע". לאן?לאתר החרמון? למיני-ישראל?). ואיך עומד חייל ומיישר בתנועות ידיים את טורהפלסטינים שכבר עומדים זה אחר זה כראוי אבל פה ושם קצת חורגים הצדה (ובזה מפעילעליהם, מבלי משים, את מה שמופעל עליו כבר שנה-שנה וחצי בצבא, האלף-בית שלהציות - סדר ומשמעת). איך עוד ילד בן ארבע ממרר בבכי כי אמא שלו ואחיו עברוואביו נדרש לחזור. איך עומדים הפלסטינים בשקט, בסדר, במקום הנכון, ומחכיםלתנועת היד, לניד הראש או לקריאה להתקדם (קבלת הדין? גם, וגם אורך הרוח המדהיםשהוא אופן של מאבק). והכיעור של המחסום. והרציונליזציה שלו - הארגון הגדל,הסדר, הזרימה שבאה עם השינוי בנוהלי הכיבוש (המכונה "הקלות") - שרק מדגישה אתעוצמת החיפוי על הזוועה.משפחה אחת ממיחמס - אשה, גבר ושלושה ילדים קטנים - נאלצה לחכות שלוש וחצי שעותכי הבעל בחפזונו מסר לבדיקה את דרכונו האמריקאי שעליו מוטבעת חותמת איסור כניסהלישראל מנתב"ג, במקום להראות להם את תעודת הזיהוי הכתומה שהיתה מאפשרת לו לעבורבלי שום קושי. ה"מתנדב" מסר את העניין לטיפולו של מתן (סג"מ מהפלוגה של ירון,פלוגת הנדסה נוספת שממונה עכשיו על המחסום), רופס וחדל אישים, שדפדף בדרכוןדקות ארוכות וחנך סדרה ארוכה של טלפונים והמתנות לטלפונים שסופה ביקור שלשוטרי מג"ב שביצעו מצדם עוד בדיקה ולבסוף שחררו את האיש. טלפונים שלנו למוקד שלהצבא לא הועילו. גם לא הפצרות ושידולים. האיש ניסה להסביר שהוא נדרש בשעת ובנתב"ג להיכנס בדרך בה יצא - דרך יריחו - וכי מאז כבר נכנס ויצא פעמיים. אבל לאהיה עם מי לדבר. אז הוא חילק לנו בננות ובניו נזפו בו על שלא הקשיב לאמא והוא היה רגוע ומתוק, והם הלכו הביתה מנצחים.