בית איבא, שבי שומרון

מחסום בית איבא / רשמה דליה
עשרות פלסטינים במחסום בכניסה לשכם, ומאות - בצד של היציאה משכם. החיילים מ "חרוב" - חדשים בתפקידם ואינם מכירים עדיין את השטח. הם כאן כ 4 ימים, וכבר נראים אדישים, קרים, מנוכרים, ומאובטחים בהקפדה: קסדה, אפוד ונשק. דרוכים לכל פיגוע. בצד הכניסה לשכם, שני חיילים בודקים: האחד מכוון את הנשק אל הנבדק העומד לפניו, והשני - אל הקהל העומד במרחק משניהם, מאחורי גדר. אחד אחד הפלסטינים נקראים לבדיקה, כשהנשק שלוף ומאיים עליהם. בצד היציאה משכם –מאות אנשים מחכים לבדיקה – כל פלסטיני נדרש לעבור בשער של גלאי מתכות אלקטרוני. לאחר מכן לגשת ל"בוטקה" שממנה מושטת יד לבדיקת התעודות.נחלקנו לשניים, חלק הלך לצד היציאה משכם וחלק נשאר בצד הכניסה. אני עמדתי בצד הכניסה יחד עם הפלסטינים המחכים לקריאה. בהיותי ענודה בתג של מחסוםwatch אנשים התחילו לדבר איתי: - "תגידי, מה עשינו רע?" - "למה אני לא יכול לבקר את סבתא שלי שביקשה לראות אותי?"- "את באמת חושבת שמחבל עם נשק, שרוצה לעשות פיגוע, יעמוד פה בתור ויחכה שיתנו לו לעבור?"ועוד כהנה וכהנה, שאלות וטענות. אדווח על כמה מקרים שאינם יוצאי דופן:- " אני סטודנט, יש לי תעודת סטודנט, אני גר בקלקיליה ולומד בשכם. אילו באתי הנה אתמול היו נותנים לי לעבור בלי בעיות, כי בימי רביעי תעודת סטודנט מספיקה. אבל אתמול אמא שלי נפלה והראש שלה נפגע. הייתי צריך להישאר איתה עוד יום. על זה נותנים לי עונש? לא נותנים לי לעבור, כי היום יום חמישי וזה לא יום הסטודנטים, הם רוצים שאחזור לקלקיליה ואבקש שם רישון מעבר".

אני מנסָה לברר ולעזור. מדברת עם החייל הבודק. והוא אומר:- "זה נכון. החוק אומר שביום חמישי תעודת הסטודנט (שהספיקה ביום ד') לא מספיקה".- "אבל אם אתמול היא הספיקה, ואם הוא מספר מה קרה לו אתמול ולמה הוא הגיע באיחור, האם אי אפשר להבין ולתת לו לעבור?"- " יש חוקים ואני רק ממלא אותם. את חושבת שאני בן אדם רע?"- "אני לא חושבת שאתה רע, אני חושבת שאתה יכול להפעיל קצת שיקול דעת ולעזור במקרה זה, ואינך עושה זאת. למה?". הוא אינו עונה, פונה ממני, וקורא בקול: "וָאחַד וָאחַד!" (התקדמו אחד אחד).

אני מטלפנת אל עופר, ממתנדבי קו התפר, שפעמים רבות עזר לי. עונה לי מחליפו – אהרלה.לאחר כמה שיחות טלפון הלוך ושוב הוא מבטיח שידאג לכך שהמג"ד יודיע לחיילים לתת לסטודנט לעבור. חכינו שעות, דיברתי עם המג"ד, כלום לא עזר. בסוף הבחור התייאש וחזר לקלקיליה. עד יום רביעי הבא?... (שמו וכל פרטיו האישיים שמורים אצלי).
נהג מונית ניגש אלי: - "הבאתי הנה נוסעים, כמו שאני עושה כל יום. בדרך הנה, בצומת שבכניסה לדיר שארע היה "מחסום פתע" (זמני). נתנו לי לעבור. המשכתי עד כאן. בדרך חזרה, באותו מחסום שנתן לי לעבור– עצרו אותי, אמרו לי לחזור למקום שממנו באתי... לאן? אני באתי מכאן ואני חוזר הנה. למה קודם נתנו לי לעבור ועכשיו לא נותנים לי לחזור? ככה!!! מה הם רוצים שאשאר בין שני מחסומים על הכביש?".כדי להבין את הענין לפרטיו, ביקשתי ממנו שניסע יחד למחסום הפתע, ושם אבדוק מה אוכל לעשות.יצאנו לדרך. היה לי זמן לשאול אותו על עצמו.- "יש לי 11 ילדים ו 2 נשים. אני משתדל לפרנס אותם . 25 שנים אני נהג מונית. עד 92 לא היו בעיות.מאז – כל פעם בעייה אחרת. לפני כמה שבועות החרימו לי את המכונית ל 4 ימים. למה? אין לי מושג.אחי היה משת"פ, שלכם. מאז עושים לי בעיות. למה? הרי הוא עזר לכם."פתאום מצלצל הטלפון הנייד שלו. מצלצל חבר ואומר שמחסום הפתע (לפתע) בוטל... אין שם נפש חיה.היות והיינו כבר קרובים למקום, הוא הציע שנמשיך כדי שנראה יחד מה קורה שם. הגענו למקום – והוא ריק מאדם. (בטחוננו מופקר...)נפרדנו בידידות רבה. הזמין אותי לביתו בפונדוק. סיפר שדפנה עזרה לו כאשר החרימו לו את המכונית, ובדרכה חזרה לתל אביב היא נכנסה לביתו לכוס קפה. לצערי לא היה לנו זמן להיענות להזמנתו.
בדרכנו הביתה, כשעברנו בפונדוק, ראיתי אותו עומד ליד ביתו. נפנפנו לשלום. (גם שמו שמור עמי).הפכתי לסוחרת: בצד הכניסה לשכם ניגש אלי אחד מהעומדים בתור:- " אני בכלל לא רוצה לעבור לצד השני. אני מנסֶה להסביר להם אבל אין עם מי לדבר. בסך הכל אני רוצה להעביר כסף לאדם שעומד בצד שני, ולקחת ממנו שקית עם טלפונים ניידים. זה מסחר. זו פרנסה שלי".הלכתי אל שני החיילים הבודקים, וביקשתי (בנימוס) רשות לעשות עבורם את השרות הזה: לקחת את הכסף מהאחד, להעבירו אל השני, ולקחת מהשני את הטלפונים ולהעבירם אל זה.החיילים היו מאד נבוכים. על דבר כזה אין להם הוראה. לאחר מבטי שאלה שהפנו זה אל זה, אמר אחד מהם במבוכת מה: " או קיי, אם את רוצה".העברתי את הכסף לשם, ואת החבילה – חזרה. אף אחד לא בדק את החבילה. גם אני לא... לאזרחות אמריקאית במחסום – אין פרוטקציה. כשעברתי לצד היציאה משכם ראיתי אזרח אמריקאי (במקורו פלסטיני) שלמרות שבידו פספורט אמריקאי הוא אינו מורשה לצאת משכם ללא רישיון. הבנות שלנו ניסו להתערב, לקחת ממנו את פרטי הפספורט שלו, אך החיילים לא הרשו להן להתקרב אליו. הלכתי מסביב למחסום ועמדתי ליד הגדר. הושטתי לו דרך רשת הגדר ניר ועט וביקשתי ממנו לרשום את הפרטים הרשומים בדרכונו. עוד הוא מתחיל לכתוב והחייל ניגש אליו, מסמן לו בתנועת יד ואומר לו " תעבור!"... זהו.מקרה חירום של תרומת דם של בן לאימו. (שוב מצד הכניסה לשכם).מגיע במרוצה בחור צעיר, כולו נסער, פניו לוהטים (אולי מהריצה) עיניו אדומות, והוא מדבר תוך כדי בכי. מספר לחייל שאימו נלקחה לבית החולים ועומדים לנתח אותה. הזעיקו אותו שיבוא מיד לתרום לה דם. אם הוא לא יגיע בזמן היא עלולה למות. החיילים מביטים בו בשלוה ובאדישות: " אתה צריך להשיג אישור".הוא זועק: "אבל אין לי זמן לחכות לאישור. זה ענין של חיים ומות". וממשיך: "הרי גם אתה בן אדם, תאר לך שזו אמא שלך שזקוקה לדם שלך..." - "אני מצטער, אי אפשר להיכנס לשכם בלי אישור".ההתערבות שלנו איננה עוזרת. אנחנו מטלפנות ל"רופאים לזכויות אדם". הם נוהגים לבדוק כל מקרה כשבידיהם כל הפרטים. מסרנו להם את הפרטים. הבדיקה אורכת זמן. הבחור על סף התפרצות, הוא אינו יכול לחכות לנו. כעבור שעה מגיעה תשובה שאכן כל הפרטים נכונים, והם שולחים אמבולנס כדי להעביר אותו לבתי החולים בשכם (לאמבולנס נותנים לעבור גם אם לנמצאים בתוכו אין רישיון).שמחנו על ההצלחה, אבל... הבחור נעלם. הוא לא האמין ולא יכול היה לחכות לסיכוי שאולי יבוא אישור כניסה ואולי לא, והוא רץ דרך הגבעות העוקפות את המחסום.להערכתנו יתפסו אותו. הוא כבר לא יגיע לאימו, וגורלה נחרץ. (ואז, נתפלא שירצה לנקום).פניו של הבחור רודפות אותנו. הצטערנו שלא רשמנו לעצמנו את פרטיו, כדי להתעניין מה קרה לו ולאימו. נשארנו רק עם המועקה הנוראה. גם פניהם החתומים של החיילים רודפים אותי. לְמה הופכים חיילינו? איך זה קורה לנו? חזרתי לתל אביב, כמעט ישר לתוך מסיבת יום הולדת משפחתית. שני עולמות. רחוקים וקרובים.לא ניתנים לאיחוי בתוך האדם שחוֹוֶה את שניהם.

מחסומי שבי שומרון ובית איבא.26/2/04 אחה"צ רשמה: מנוחה
מ 13:30 שבי שומרון. 3 כלי רכב ממתינים מכיוון דיר שאראף, ואמבולנס ו-5 משאיות ממתינים לכיוון דיר שאראף. כמו כן כ-10 כלי רכב טרנזיטים, מוניות וטרקטור עמדו בשטח ההחרמות מאחורי גדר מתולתלת. החיילים בהפסקת אוכל ועל כן אף אחד לא עובר. הסבירו לנו שאם היה דחוף אז האמבולנס היה מתקדם. ואכן נהג האמבולנס מגלה הבנה. סיפר גם שהוא בדרכו לאסוף חולה לשכם אך לא דחוף. לאחר כ-5 דקות מרגע הגיענו סיימו החיילים את ארוחתם והחלו להעביר את המכוניות. אף אחד לא עוכב. בינתיים הגיעו משאיות נוספות ואף הן עברו. בסך הכל "זרמה" התנועה בשני הכיוונים.לא היו אירועים מיוחדים בשבי שומרון פרט לחייל שתקף אותנו מילולית על כך שבגללנו יושבים חיילים בכלא. לשאלתו מהו האינטרס שלנו והאם אנו מקבלות כסף מהפלסטינים, הסברנו לו שאנו חברות בארגון הדואג לזכויות אדם ועל כן כל פגיעה פיזית היא עניינינו. לא ברור אם תשובתנו סיפקה אותו אך הוא עזב אותנו ושב לחבריו. ,br>בסך הכל מדובר בחבורת חיילים רגועה יחסית.מאחר וחשנו שנוכחותנו מיותרת החלטנו לעבור לבית איבא. 14:30 במחסום אין מעבר עד שלא יסתיימו "תרגילי הסדר". לפתע מסיבה לא ברורה כולם עוברים. בשעה זו עוברים בעיקר אנשי רפואה: רופאים ופארא רפואיים. שוב מתמלא המחסום שאנשים. מאות ממתינים. בבודקה חייל וחיילת. החיילת רק צועקת ולעתים משתמשת במגפון. ולא אחת מעבירה הוראות סותרות מאלה של החייל. כך למשל הוא צעקה לא לעבור ואילו החייל סימן בידו שיתקדמו; היא צעקה ווחד, ווחד, (אחד, אחד) והוא סימן שניים שניים. שוטר שהיה במקום ועמד לצדי הביע תמיהה על ההתנהלות הזו. המעבר אטי ביותר. ו"תרגילי הסדר" נמשכים. בנקודה מסוימת הודיעה החיילת שהמחסום סגור וזאת משום שהממתינים לא ממש נענו לצעקותיה לזוז אחורה. ואז החלו הממתינים להתקדם עד לנקודת הגלאי. התקדמות זו מקפיצה את החיילים שב"וילה" והם שועטים בסערה תוך דריכת נשק. מספר קטן של אנשים מצליח לעבור ושוב המחסום נסגר למעבר. כל הזמן הזה מאות עומדים. טלפון למת"ק מתגלה כחסר תועלת. חיילת במת"ק בשם דינור או לינור מתגלה כמאוד לא קואופרטיבית וכך גם שותפה. קושי להשיג את יובל מהמוקד ההומניטרי של הצבא וחוסר שיתוף פעולה עם החיילת שקיבלה את השיחה – משאירים אותנו חסרי אונים.ניסינו להבין מדוע לא שולחים נציג מת"ק למקום. תשובה לא קיבלנו.פתאום, ללא כל הסבר, המחסום נפתח! לכולם! אנשים עוברים ללא בדיקה כלל...(מה קרה, פרץ השלום?). אבל לא: עם סיום הנחשול הזה – שוב חזרה השגרה.בחלקו המערבי של המחסום כמה עשרות אנשים שעוברים לאחר בדיקה קצרה. צעיר נסער ביקש לעבור לשכם והסביר שאמו אושפזה והוא נקרא בדחיפות לבית החולים לתרום דם. הוא כמובן לא מורשה לעבור. טלפנתי למשכית מרל"א (רופאים לזכויות אדם) ומסרתי הפרטים. כעבור מספר דקות היא שבה אלי עם "הבשורה" שנמסרה לה מהמנהל האזרחי שהבחור עבר. המציאות הייתה כמובן אחרת. השיחה עם דליה באסה (מתַאֶמֶת בנושאי בריאות) התגלתה כחסרת תועלת. היא הסבירה לי שלוקח זמן כי "העניין צריך לעבור דרך צינורות רבים". לאחר המתנה של כמחצית השעה הבחור עזב. מספר דקות מאוחר יותר בדרכנו לסארה, הודיעה לי משכית שהמוקד ההומניטרי עמד לשלוח אמבולנס לאסוף אותו. מאחור מדי. שוב התגלתה אוזלת ידו של הצבא בכל הקשור במקרים הומניטרים. ואולי אין מדובר רק באוזלת יד?

מחסום בית איבא רשמה: נעמי ל
כאשר הגענו למחסום בית איבא הצפיפות הייתה רבה, משפחות עם ילדים ותינוקות, זקנים ונכים, אנשים עם חבילות ותבשילים בדרכם לסוף השבוע. למעלה ממאה חמישים איש צריכים לעבור במעבר אחד בלבד, "ואחד ואחד" לדרישת החיילים שמכונסים בתוך מבנה בטון ובודקים תעודות זהות דרך צוהר צר. מדי פעם מצטבר לחץ, האחרונים דוחפים את הראשונים, כולם מתקדמים יחד לכוון המעבר, ואז מגיעים החיילים וצועקים ללכת לאחור ולעמוד בשורה, אחרת אף אחד לא יעבור. חיילת שהגיעה מאוחר יותר מטרטרת את האנשים, מחזירה לאחור אישה עם תינוק על הידיים ועוד שניים בני שלוש וחמש. הילדה ממררת בבכי. אחת מאתנו מתריסה כלפיה לחשוב שזו אמא שלה או היא בעצמה, ואז היא נרגעת מעט, לזמן קצר. בשלב מסוים הצפיפות והדוחק כל כך גדולים עד כי אחד הקצינים מחליט להעביר בבת אחת וללא בדיקה את כל הנשים, הילדים והזקנים. לאחר מכן חוזרים לבדיקה השגרתית, אחד אחד, ושוב מתאסף המון של 200 איש שנדחקים בין שתי גדרות אל החור הנכסף במחסום . אנו ניגשות אל הסמל ומבקשות ממנו שיעמיד כמה חיילים נוספים במחסום כדי שהמעבר יהיה מהיר יותר. בתגובה מגיע אלינו שוטר משטרת ישראל מסביר פנים ונחמד (היחיד) ומבקש שלא נתערב בעבודת החיילים כי אנו מפריעות. כתוצאה מהלחץ התקדמו הפלסטינים לתוך המעבר ופרצו את המחסום. הדבר הקפיץ מיד 14 חיילים חמושים, מאובזרים ומשופצרים לקדמת התור, תוך איום כי במידה ולא יחזרו כולם לאחור - המחסום ייסגר לגמרי. כולם חזרו לאחור, ואז - הפלא ופלא, 6 חיילים נעמדו ליד המעבר והעבירו את כולם תוך 10 דקות.