א-ראם, קלנדיה

הבקר אירע פיגוע ליד "גן הפעמון" בירושלים, ונדמה שבשעות הצהריים התנועה בכבישי ירושלים הייתה דלילה מן הרגיל. אולי גם בשל הקור העז העדיפו רבים להישאר בביתם. בסביבות השעה 15:00 הגענו למחסום א-ראם ונתקלנו בתנועה מועטה וזורמת של בעלי תעודות כחולות החוצים את המעבר ללא עיכוב, לאחר ביקורת קצרה ועניינית של חייל ידידותי ממשמר הגבול. לאחר זמן-מה המשכנו ברכב לכיוון קלנדיה. כיכר בטון מאולתרת גורמת לקשיי תנועה בצד הדרומי של המחסום, והמבנה הפיזי של המחסום כמו גם ההתרחשות בו מעוררים תחושה אמביוולנטית – מחד גיסא, נראה כאילו מדובר במעין "משחק" מאולתר-משהו ולא ממש רציני, ומאידך גיסא, זמנם של הפלסטינים ושל החיילים, ולעתים גם גורלם, נחרצים בסביבה מכוערת ומנוכרת זו. שוחחנו עם י', קצין תותחנים חביב מאוד שיחידתו אמורה להמשיך לשרת במחסום למשך השבועיים הקרובים, עד שתוחלף באחרת. לדבריו, לא ניתנו היום הוראות אחרות בגין הפיגוע. תנועת החוצים את המחסום ברגל אינה ערה במיוחד, ולא נתקלנו בכל אירוע חריג. תנועת המכוניות, לעומת זאת, איטית מאוד – כ-45 דקות עד שעה, לדברי הנהגים – ובנקודת הביקורת קיבלו את פני הנהגים 3 חיילים – שניים מהם נראו משועשעים מן הטענות על זמן ההמתנה הממושך, וחזרו והמליצו לנהגי הרכב המובילים סחורות לנסוע דרך ביתוניה, "שם אפשר לחצות ברבע שבע". החייל השלישי, א', היה עוין מאוד כלפינו, ומשיחה שקיימנו מאוחר יותר עם קצינת מילואים בשם ה, למדנו שהבחור עוין באופן כרוני כלפי כל דבר שזז. מלבד הרגשת אי-נוחות על כך שדווקא הוא מקדם את פני הבאים, לא ראינו בפועל מעשים חריגים. מאותה קצינה שמענו שהיא עושה שוב ושוב שירות מילואים במחסום מתוך בחירה, "כדי להקל על המצב ולתרום לכך שגם אחרים לא יכבידו". בירכנו אותה ונמלטנו למערכת החימום שבאוטו.