תרקומיא

Share:
Facebook Twitter Whatsapp Email
Observers: 
שרית ה.(רשמה) חגית ב
Feb-17-2004
|
Morning

 הגענו למחסום בשעה 5.45. עברנו ללא קושי לצידו הפלסטיני של המחסום, והפעם שוטרי משמר הגבול לא העירו הערה כשלשהיא וגם לא ניסו לעכב אותנו. בעוד שחגית פנתה לדבר עם הפועלים שהמתינו למעבר, אני התייצבתי מול הבודקה ועקבתי אחרי תהליך בדיקת הרשיונות ותעודות הזהות. המעבר היה מהיר ויעיל, והפעם הורשו שני פועלים לגשת לעמדת הבדיקה. אחד משוטרי המג"ב היה עויין במיוחד אך הוא לא העיר הערות או ניסה לסלק אותנו ממקומינו. הוא גם לא הציק לעוברים. חגית שאלה האם ידוע לשוטרים לגבי מעבר מתוכנן של משפחות אסירים פלסטינים. בהגיענו למחסום חיכו שם מכוניות ליווי משטרתיות וכן אוטוביסים שאמורים להביא את משפחות האסירים לבתי הכלא השונים בישראל. נוכחותם של המשטרה ושל אוטובוסים עוררה בנו ציפיה כי הפעם לא תהיינה בעיות של סנכרון בין האוטובוסים הפלסטינים לבין אלו הישראלים וכי המעבר של המשפחות יתבצע במהירות. חשבנו כי המכתבים והפניות למת"ק נשאו פרי.

בשעה 6.50 הגיעו שישה אוטובוסים עם משפחות של אסירים פלסטינים. המשפחות נסעו לבקשר את הניהם בבתי כלא דמון, השרון, וקציעות או אנסר. הנסיעה לקציות ולדמון נעשית עם ליווי משטרתי בעוד הנסיעה לכלא השרון הוא ללא ליווי משטרתי והמשפחות נסעות בטרנזיטים. שוטרי המשטרה הכחולה החלו לגלות חוסר סבלנות בגלל ההמתנה שנגזרה עליהם. במבט לאחור הבדיחות אודות האיחור של הפלסטינים בטאו "כעס" על כך שהם היו צריכים להמתין להם, ולא ההיפך. עם הגעת האוטובוסים היה זמן המתנה של כ-20 דקות. אף אחראי מהצד הישראלי לא נראה בשטח, ואיש הקשר הפלסטיני מטעם הצלב האדום רץ משוטר אחד לשני קצת חסר אונים. בנקודה זו נגשנו לשוטרי מג"ב וביקשנו לדעת מי הוא קצין הקישור או האדם האחראי. הם מסרו לנו כי הם כבר דאגו לקרוא לו. לאחר כמה (בערך ב-7.10) דקות הופיע קצין מת"קinfo-icon בשם עומרי והחל במשא ומתן עם איש הקשר מטעם הצלב האדום. רק בשעה 7.30 החל תהליך המעבר של המשפחות. נשים, ילדים, ומשפחות שלמות (ביניהם תינוקות רכים) ירדו מהאוטובוסים, והסתדרו במעין שורה כדי להמתין לתהליך הבדיקה של מסמכים ושל חפצים. אנשים סחבו חבילות, תיקים ומזוודות ובתוכם דברי מאכל, בגדים, ספרים וכו'. כיוון שאין מקום המיועד לבדיקה, אנשים נדרשו לפרק את תכולת החבילות ולהניחה אותה על האספלט. תהליך זה, של פירוק כל תכולת החבילות ואריזתם המחודשת עיכב את התור, וכן לא היה ממש הכרחי כי בידי המג"בניק היה גלאי מתכות. אולם ארתור (המג"בניק העויין) נראה שנהנה מכל התהליך. לאחר מכן, הוחלף ארתור בשוטר אחר והבדיקה נעשתה על ידיו ועל ידי קצין המת"ק. כשהתור הלך והתארך, חגית בקשה מקצין המת"ק לבדוק רק עם גלאי המתכות ועל ידי כך לזרז את המעבר של האנשים. הקצין נענה והתור החל לנוע במהירות יחסית. כל תהליך הבדיקה, והמעבר לאוטובוסים הישראלים ארך כשעתיים. המחסום לא היה מאוייש במעט חיילים ושוטרים ולכן נוצר עומס שעיכב את כל העמבר. חשבנו כי יהיה זה נכון לפנות למת"ק וכן לצלב האדום (כדי שהוא גם יפעיל לחץ על המת"ק) כדי למצא הסדר טוב יותר למעבר משפחות האסירים. המשפחות משכימות קום, עוברות דרך מחסומים פנימיים (במקרה הטוב הן לא מעוכבות), ולאחר מכן הן צריכות עלבור בדיקה וכן מעבר לאוטובוסים הישראלים וכן להמתין לליווי המשטרתי. לאחר כל הטרטור הזה מצפה להם נסיעה ארוכה של שעתיים (עד אנסר, דמון וכן השרון). בהגיעם לבתי הכלא שוב נערכת בדיקה שאורכת כשעתיים. המשפחות מורשות לשהות עם בניהם רק 45 דקות. לאחר מכן, הן חוזרות לתרקומיה, עוברות חזרה לאוטובוסים הפלסטינים ונוסעות לבתיהם. חשבנו שגם הדרישה לעבור לאוטובוסים ישראלים היא מיותרת. מכאן שחשוב להפנות את תשומת ליבו של המת"ק למספר בעיות: א. חוסר נקודת בידוק מסודרת, דבר הגורם לכך שהחפצים שהמשפחות מביאות לבניהם מונחים על הרצפה, וב. אין מספיק שוטרים או חיילים המטפלים במשפחות העוברות; ג. האוטובוסים הפלסטינים נאלצים להמתין בתרקומיה עד לשובן של המשפחות. הם לא מורשים לנסוע לאכול לכפרי הסביב (עידנה) או לכל מקום אחר. ההמתנה יכולה להיות ארוכה ואין במחסום תנאים לשום דבר (שלא לדבר על שירותים). דבר שני הוא העדר חלוקת עבודה ברורה בין המת"ק, מג"ב והמשטרה הכחולה. לא הייתי טורחת להעלות נקודה זו אלמלא הפלסטינים היו משלמים את מחיר העדר התאום וריבי הסמכויות בין הזרועות השונים המשתתפים בתהליך. בזמן שהנציגים השונים של כוחות הכיבוש התווכחו ביניהם והתחמקו מאאחריות חיכו משפחות שלמות על טפיהם וזקניהם בתור הולך ומתארך. גם ברגעים שבהם לא התנהל המעבר השגרתי במחסום (של פועלים חקלאיים, סוחרים ומשאיות) ושוטרי מג"ב עמדו בבטלה מלאה הם לא ששו לסייע לנציג המת"ק. בסביבות השעה 8.00 נוצר לחץ של סוחרים שהמתינו בתור וכן של משאיות. כיוון שאנשי משמר הגבול לא ממש זזו, ניגשנו אליהם וביקשנו לזרז את מעבר הסוחרים שהמתינו שם. הבקשה נענתה והתור החל לנו. בסביבות השעה 8.30 החלו עם הבדיקה והעברה של המשפחות של האוטובוס השישי. ברגע זה, נציגי המשטרה הכחולה שהיו מבואסים למדי מהמתנה שנגרמה להם בגלל העיכובים השונים העלו דרישה חדשה. הם בקשו מקצין המת"ק שימציא להם רשימות שמיות ומספרי תעודות זהות של כל נוסעי האוטובוסים שעליהם ללוות. כאן התפתח ויכוח בין קצין המת"ק לבין השוטר האחראי כשכל אחד מתנער מאחריות. קצין המת"ק שהיה בעל גישה מקלה חשב כי יהיה זה מספיק שתימסר לו כמות אנשים פר אוטובוס אך השוטר התעקש. לבסוף איש הקישור הפלסטיני החל להכין את הרשימה. קפריזה זו שנבעה מריב הסמכויות וכן מכך שהשוטרים יודעים שהם מטפלים (שולטים) באוכלוסיה חסרת אונים ושאין לה הרבה הברירות אלא להיכנע לקפריזות השונות ולשינוי הפתאומי בהוראות. מן הראוי להסב את תשומת הלב של אנשי המת"ק או כל רשות מוסמכת כי דבר כזה גורם לסבל ולהמתנה מיותרת למשפחות שממילא מרוטות עצבים. כשהבנו שהמעבר של משפחות האוטובוס השישי מתבצע, עזבנו את המחסום. השעה הייתה בערך 8.45. עברנו ליד בית גוברין ולא היה שם מחסום. על אף התאור היובשני של האירועים, לא ידענו לאן להוביל את הבושה....רשמה: שרית