א-ראם, קלנדיה - בוקר של קור גשם ובידוק

7:00 בבוקר בקלנדיה, אנו מנסות להבין את המצב כאן אחרי מספר חודשים שהיינו רק באבו-דיס. הייינו בקלנדיה בעבר, עוד לפני שעשו את שביל העקיפה מחוץ לסככה, אך מעולם לא בבוקר.

במחסום תנועה ערה אך זורמת, כמעט בקצב הליכה, של אנשים לשני הכיוונים. הרבה תלמידים וסטודנטים, המחסום מאויש במשטרה צבאית. בנות רבות, גם בעמדת התצפית, גם בעמדות הבידוק להולכי רגל ולמכוניות. מפקד המחסום בדרגת סגן היה נינוח, שקט, ומוכן לענות לשאלותינו. אמר שנשים מעל 30 וגברים מעל 40 עוברים, "יש ידיעות מיוחדות" בתשומת לב מיוחדת לאנשים מן השומרון (שכם וכו').

ראינו תלמידים (בני 13 בערך) שתיקם נפתח לבדיקה אך כולם עברו. לא היו מעוכבים. עשינו סיבוב מעבר לניו ג'רסי לכיוון טור המכוניות שהיה ארוך מאוד. כל המכוניות נבדקו. הקצין אמר שכל תעודות הנוסעים נבדקות ספרנו כ-50 מכוניות בתור. להערכתי זמן המתנה כחצי שעה.בדרכנו חזרה לעבר המחסום הדרומי המאויש ע"י שתי חיילות הופתענו לראות כעשרים מעוכבים שלדבריהם מחכים כחצי שעה. חלקם ביקשו לעבור לכיוון רמאללה והאחרים הוצאו ממכוניות.

הבחנו בזוג הממתין עם שלושה פעוטות, שנים בזרועות ההורים והגדול/ה בגיל שלוש-ארבע, ביקשנו מן החיילות לבדוק אותם תחילה, הן נענו, אך בכל זאת לקח הדבר כרבע שעה (היה יום קר ואח"כ גם גשום). אחת החיילות עשתה את הטלפונים ברצף. בשלב מסוים השניה נטשה את עמדת הבידוק ונעמדה להתרועע לידה כך שנוצר מצב מוזר בו עובר זרם מתמיד של אנשים מבלי שאיש אפילו יביט עליהם (מה באשר ל"ידיעות המיוחדות"?)ובצד עומדים מעוכבים שבמקרה הגיעו קצת קודם וממתינים.

התרשמנו שחלק מן התעודות כבר אושר וניסינו לבקש מן החיילת שתחלק כבר את התעודות שנסתיימה בדיקתם ולא תחכה לכל התשובות כדי שלפחות חלק מן האנשים ישתחחרר, אך היא טענה שעדיין לא סיימה. אחר כך פנתה לדברים אחרים ונראה היה שהיא נמנעת מלחלק בגלל בקשתנו. האנשים היו מאד קצרי רוח, הקור היה עז, לנוכח כל הקהל העובר חוסר התוחלת של העיכוב זעק לשמים. לבסוף חולקו התעודות ואנו עזבנו קפואות.

נסענו במונית לא-ראם שם הצטרפנו לתור במחסום המאויש ע"י מג"ב ותוך חמש דקות עברנו לאחר הצגת תעודותינו הכחולות. הערה: ניגשה אלינו אשה פלסטנית מסלפית ואמרה שהיא קשורה לקבוצה כלשהי העוסקת בבעיות הקשורות בגדר ובמחסומים והתעניינה בקשרים עם מחסום-ווץ'. שמה פאטמה אל חאלבי טל': 067-514783 . נתתי לה את הטלפון שלי ושל יהודית אלקנה, זה מה שעלה בדעתנו באותו רגע כדי שיהיה לה קצה חוט בשעת הצורך.