תרקומיא, יום א' 2.6.13, בוקר

חדר המוות במחסום תרקומיא

בתמונה: לכלוך ואשפה בכל פינה

אנו נוסעות למחסום בעקבות מידע שהמצב שם לא פשוט, את המחסום מנהלת חברת כוח אדם הכפופה למשרד הביטחון. מנהל המחסום שמו ציון.

05:25  הגענו למחסום. מאות פועלים פלסטינים, צעירים ומבוגרים, עברו את המחסום ומחכים ביציאה בצד הישראלי לרכבי הקבלנים שיאספו אותם למקום עבודתם.

"איך היה המעבר היום?" אנחנו שואלות. "וואלה, הלך מהר היום", הם עונים. ורצים לעבר מקומות האיסוף.

05:35 הולכות פנימה לכיוון המחסום לנקודת היציאה של הפלסטינים מהמתקן, לפגוש אותם ממש ביציאה, לראות בכל זאת האם יש בעיה כלשהי.

הבנו שהיום היה בסדר גמור, אבל ברוב הימים המצב רע והם מחכים הרבה זמן. "תבואו בימים אחרים בשעה 04:00 ותראו באמת מה קורה!". כך הם אומרים.

חלק גדול מן הפועלים כבר מגיעים לשטח בסביבות השעה 03:00 ומחכים לפתיחת השערים ב- 04:00 בתקווה להמתין פחות ולנצל את יום העבודה, כלומר חלק מן הפועלים כבר על הרגליים מהשעה 02:00 לפנות בוקר בדרך לעבודה!! וכך כל בוקר!!

05:40 - בעוד אנחנו משוחחות עם הפלסטינים היוצאים, ניגש אלינו פלסטיני במדי חברת השמירה (כן, חברות השמירה מעסיקות פלסטינים כדי לשמור על אחיהם!) ואומר שאסור לנו לעמוד שם. הוא מבקש שניגש לשערי חברת השמירה - "הם רוצים לדבר איתכם".

בחורה עם חיוך מנסה לברר מי אנחנו וקוראת לבחורה אחרת, הממונה על המשמרת. הדס (שמה שמור במערכת) מלאת רצון טוב. אנו מציינות שאומנם היום הכול בסדר אך רוצות לדעת מדוע יש הרבה תלונות על ההתנהלות במחסום.

הדס מעלה סברה שאולי הדבר נובע מכך שלאחרונה הייתה תוספת גדולה של אישורי עבודה והדבר גרם לעומס ופקקים, אך עכשיו הכול בסדר והם תגברו את המשמרות בהתאם. נשמע טוב. חוזרות לחנייה לשוחח עם הפועלים, משהו עדיין לא ברור.

הפועלים מספרים שלפני כשבועיים נדחק פועל בעוצמה כנגד השערים הפנימיים בזמן פתיחתם (השער השלישי ראו התמונות). הוא התעלף, נפל, אי אפשר היה לזוז לא אחורה ולא קדימה עד שהצליחו לפנותו, אנשים דרכו עליו, הדוחק היה גדול, הגיע אמבולנס פלסטיני ולקח אותו. חלק טענו שהוא מת, אחד טען שהוא במצב קשה, אחר שהוא כבר בביתו ומצבו לא טוב, וכמובן אינו יכול לעבוד.

ועוד מספרים הפועלים שכל יום באופן אקראי, נבחרים מבין הממתינים כ 20-30 פועלים, המוכנסים בדחיסה לחדר קטן שגודלו כ- 7 מ"ר. כמובן שאין אפשרות לשבת בחדר, אין מקום ואין כסאות. הם מחכים בין 30 ל-45 דקות, ואז מוציאים אותם אחד אחד לצילומי גוף, פנים וטביעות אצבעות. במידה ומישהו מתלונן, מאיימים שהוא יישאר שם 3 שעות.

עם "סיפור המת" ו"החדר הצפוף" חזרנו לשער חברת האבטחה. בשער עמד יוסי, שם בדוי. בקשנו לשוחח עם הדס, יוסי טען שאין לה כלל סמכות לשוחח אתנו והוא המנהל שלה ואין לו זמן אלינו.

התעקשנו להבין האם יש לו מידע על מישהו שמת במחסום מהדוחק והצפיפות לפני כשבועיים. יוסי לא שמע על כך והוא דורש שנדבר עם ציון, מנהל  המחסום. ולשאלתנו לגבי החדר הצפוף, הוא עונה: "אה כן, חדר המוות?"

"כך אתם קוראים לחדר הזה?!" שאלנו. "תדברו עם ציון, אני לא יכול לדבר איתכן, הוא נמצא כל יום, בין 8-16".

"ומספר הטלפון שלו?" שאלנו, "היכן אפשר להשאיר לו הודעה?"

"הנה, רשום על השלט לבן על גבי אדום" הצביע, 24 שעות ביממה.

התקשרנו   02-5722657

השעה 05:59. "אין תשובה" אמרנו לו. "אני הולך לדאוג שתהיה תשובה", אמר והסתלק. ב- 06:06 – אין תשובה; ב- 06:21- אין תשובה;

בדיעבד, מסתבר על פי דברי העובדים במשרד, שהמספר הזה נותן מענה כל יום בין 07:00 ל 16:00.

אין לנו ול 5000 הפלסטינים הממתינים במחסום תרקומיא מדי בוקר, עם מי לדבר בשעות הכי קריטיות, בהן לחץ האנשים עצום ומתרחש החיכוך הגדול ביותר בינינו ובין העומדים במחסום.

אנחנו נוסעות לצד הפלסטיני של המחסום, צופות באחרוני הפלסטינים המאחרים לעבודה ורצים לעברו. לכלוך ושבר מכל עבר, מספר רוכלים מנסים את מזלם. נכנסות לתוך המחסום לראות היטב את מסלול ההליכה המגודר, המלוכלך והמביש בו עוברים פעמיים ביום אלה שבונים לנו את המדינה.

ב- 07:27 מנסות שוב להתקשר - יש תשובה!! אנחנו משאירות הודעה לציון.

ב- 07:31 אנו בדרכנו חזרה הביתה מן המחסום, וציון מתקשר חזרה! השיחה נמשכת 27 דקות.

תמצית השיחה

השיחה מצידו של ציון מתחילה בהתקפות עלינו שאיננו רואות את כל התמונה והמחסום ממש מתפקד נפלא. בהמשך, מסתבר שהוא חושב שהמחסום כלל אינו בנוי בצורה המתאימה לקליטה של כל כך הרבה פלסטינים והתשתיות גרועות, הוא כתב מכתבים והעיר לממונים אך כלום לא נעשה! כך אמר.

לבקשתנו להעביר אלינו העתק מכתב כדי שנוכל לפעול ולעזור, הוא פחות או יותר שאל "מי אתן בכלל שאני אתן לכן העתק?!".

לשאלתנו על הפלסטיני שמת או התעלף, איבד את הכרתו ופונה מהמחסום, הוא טען בתחילה שלא היה בכלל דבר כזה. התעקשנו, וביקשנו שיבדוק את המצלמות הפזורות בכל מקום במחסום, שכן אי אפשר היה לפנות את הפצוע ללא עזרת מערך השומרים.

וכאן הפתיע ציון כשאמר שמדי שבוע (!!!) הוא מפנה באמבולנס מתעלפים מהמחסום: "פועלים מגיעים לעבודה כשהם לא מרגישים טוב ואז הם מתעלפים, ואנחנו מפנים אותם".

מבקשות שיבדוק את האירוע הספציפי שעליו דברנו והוא הבטיח לחזור עם הסרט ועם הנתון לגבי כמה זמן לקח לפנות את הפועל.

"ומה לגבי 'חדר המוות'?" הוא לא שמע על כך. אנחנו מתעקשות ששמענו ביטוי זה מעובדיו. הוא מיד נזכר וטען שמכניסים לתוך החדר מקסימום 10-12 איש.

"האם יש מקום ישיבה בחדר?" הוא לא יודע. "כמה זמן הם מחכים בחדר?"   

"כמה דקות", הוא עונה, "כמה דקות?!" אנחנו שואלות.

כך נראה מחסום ישראלי שנבנה לפני כ- 5 שנים, בו עוברים הלוך וחזור כ -9000 איש ביום, כל יום!

היום, 5 ביוני 2013, 46 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים, יומיים לאחר השיחה עימו, טרם התקבלה תשובה מציון מנהל המחסום לגבי הפלסטיני שפונה מהמחסום באמבולנס.

ובמספר הטלפון שכתוב לבן על גבי אדום   02-5722657   אין מענה!