חארס, מעבר אליהו, עזון עתמה, יום ד' 30.11.11, בוקר

דוח על מסלול חדש עבור סיורים                          

לפני היציאה, בשעה 8.15 בבוקר צלצל נעים מג'יוס וסיפר שהוא עומד עם מכוניתו ביציאה מקלקיליה. מאות מכוניות עומדות שם. רכב צבאי יוצר מחסום פתע ובודק אחד אחד לאט לאט. אנשים מאחרים לעבודה, עצבנים, מחכים כבר שעות!

צלצלתי לתמי כהן והיא מיד צלצלה למת"ק . שם נאמר שלא ידוע להם דבר. שיחות טלפון בין תמי לבין גורמים שונים, לא העלו דבר, פרט לכך שלאחר זמן לא רב - המחסום נעלם.  לדברי תמי, סיפר לה פלסטיני שהיה במקום, שהחיילים ש"בדקו" ביציאה מקלקיליה אמרו לו שזה עונש על זריקת האבנים...(כנראה שהמחסום פעל ביוזמה של החיילים).

ב 10.30 יצאנו מתל אביב.

11.00 אצל עומאר במשתלה. מדבריו:

"הבעיה הקשה שלנו היום היא במחסום אליהו. החל משנת 2002-3, כשהציבו את הגדר, התחלנו להרגיש ממש את הכיבוש. אבל עכשיו, מאז שהעבירו את ניהול המחסום מידי צה"ל לחברה אזרחית – המצב הולך ומחריף מיום ליום.

מה השתנה? – הבגדים! זה לא מדים אלא בגדים אזרחיים.  זה לא רובים אלא נשק קטן ואלגנטי. במקום כ 8 חיילים במחסום – 25 פקידים (מקבלי משכורת). למרות שאזור קלקיליה שקט כבר שנים – ההגבלות רק הולכות וגדלות. היום מתגעגעים לחיילים... כשהיה כאן צה"ל היה לנו לפחות למי לפנות. היה מפקד. היה מת"ק. היום כל פקיד מלך. אין אל מי להתלונן. דוגמא:

המשתלות זקוקות לסלעים ואבנים גדולות. תמיד העברנו אותם במשאיות במחסום אליהו.

מנהל החברה האזרחית קבע שאת הסלעים יש להעביר דרך ארתאח/שער אפרים (אזור טול כרם). האבסורד הוא שמשם המשאית צריכה לנסוע בשטח ישראל ולהגיע למרחב התפר מהצד הישראלי. זה לא הגיוני, זה בזבוז זמן ובזבוז כסף. אבל זה כנראה לא שיקול אצלו.

המת"ק מנסה לעזור לנו, אבל כנראה אין לו כוח נגדו. הוא אינו כפוף לו.

פשוט חונקים אותנו".

תגובתנו: תמי מנסה להשפיע דרך המת"ק, ואנחנו  ננסה להיפגש עם מנהל המחסום.

מכאן נסענו לדיר איסטייה שם הכינה לנו סדרת פגישות – חברת ה IWPS– גואן מבריטניה (מהבינלאומיות). רצינו לברר מה הן הבעיות המרכזיות של הכפר, והאם נוכל לכלול אותו בסיורים שלנו.

ב 12.00 הגענו לדיר איסטייה. הבעייה הכי קשה שלהם היא השפכים הזורמים מהתנחלות עימנואל ומזהמים את נחל קנה.

שוחחנו עם תושב המקום שסיפר לנו: 

בשנת 97- 98 כשיוסי שריד היה שר לאיכות הסביבה התחילו לטפל בנושא השפכים.

ב 2005 הניחו צינורות ביוב ובעיית השפכים שזיהמו את ואדי קנה נפתרה: תיעלו את השפכים מכל ההתנחלויות שבסביבה – עימנואל, יקיר , רבבה, וה"שומרונים" – מעלה שומרון וקרני שומרון. באוקטובר 2011  השפכים עלו על גדותיהם ושוב מזהמים את הסביבה.

נסענו לראות במו עינינו היכן זורמים השפכים, ואחרי נסיעה ארוכה בדרך חתחתים נוכחנו שהנסיעה ארוכה וקשה מדי עבור רכב רגיל, ולצערנו ניאלץ לוותר על כך.

מי שרוצה לטייל באזור יכול להיכנס לדיר איסטיה ולהנות מהעיר העתיקה שבלב הכפר. היא משוחזרת ויפהפיה.

לשאלתנו מה קורה היום? תשובתו:

"לפני האינתיפאדה הראשונה, ב 87, היה מסגד אחד בכפר, ובקושי אספו אליו 40 מתפללים. היום יש שני מסגים ובכל אחד כ 400 מתפללים. אנשים התייאשו ומחפשים נחמה ותקווה רק באלוהים".

נפגשנו גם עם ראש העיר איסטיה (מתברר שזו עיר). דובר עברית ומעוניין בקשר.

הוא סיפר:

"לפני שעה קיבלתי הודעה שרועה צאן מכפר תולת, שרעה באזור דיר איסטיה , נלקח על ידי הצבא ולא יודעים לאן. העדר התפזר והצליחו למצוא רק חצי ממנו".

צלצלנו לתמי, נתנו לה את כל הנתונים שהיו בידו, והיא מנסה לאתר היכן הרועה.

בשעה 15.00 הייתה לנו פגישה בחארס, ביקרנו את האיש בביתו. הפגישה לא העלתה דבר.  הוא לקח אותנו לראות בית הרוס בגלל היותו בשטח סי. ולדבריו יש בתים רבים שקיבלו צו הריסה, אבל בינתיים לא מממשים אותו. יש בתים במצב כזה עשר שנים ויותר.

16.15 עזון עתמה.

תור ענק במחסום, פועלים חוזרים הביתה מעבודתם ונבדקים באיטיות ובהקפדה כאילו בכוונה, אחד אחד. הם מחכים בתור שעות.

צילמתי בוידיאו.כשהתקרבתי ראיתי את החייל בודק חבילה של פועל בקפדנות יתרה.

כשהחייל ראה אותי, התחיל להעביר אחד אחד כמעט ללא בדיקה. לא העז לומר לי להפסיק לצלם. ולאחר דקה פשוט הפסיק לבדוק, והתור החל לנוע.

פתאום יצא מישהו מהתור ורץ בכיוון אלי. להפתעתי – מכר ותיק שלי מג'יוס ששמח לראותי, והוא מספר:

"הפועלים שעובדים בהתנחלויות אלקנה ושערי תקווה באים מהגדה לתוך עזון עתמה מהפתח הצפוני שהיום פתוח. יוצאים מהכפר במחסום הדרומי (הזה) אל ההתנחלויות. אחרי העבודה – חוזרים דרך מחסום זה לתוך עזון עתמה וממנה לגדה".

והוא מסיים: " אני יוצא מהבית לפנות בוקר כדי להגיע לעבודה, וחוזר בחושך. התור בחזרה הוא עינוי בלתי נסבל. כשהעבודה שהתחלתי תיגמר – לא אחזור הנה בשום אופן".