עזון עתמה, ראס עטיה, יום ב' 17.5.10, בוקר
דוח מהסיורים שקיימנו השבוע: ביום ב' 17.5.10 וביום ה' 20.5.10
השבוע פתחנו מסלול חדש לסיורים שלנו. כידוע נסגר השער החדש שבגדר החדשה, המוביל אל הכפרים שהיו בתוך המובלעת ועכשיו הוצאו ממנה. בוטל מחסום ראס עטייה, ושלושה הכפרים - וואדי ראשא, ראס-אטירה ודבעא – עוברים מעתה לראס עטייה ולחבלה ואפילו לקלקיליה ללא מחסום.
השמחה של אנשי הכפרים הללו גדולה מאד, אך מהולה בתסכול עמוק. שניים מהם - וואדי ראשא
וראס-אטירה – אדמותיהם נשארו במובלעת. הם קיבלו חופש תנועה לגדה תמורת הפסד אדמותיהם ופרנסתם.
לנו אין יותר אפשרות גישה לכפרים אלה, אלא אם כן ניסע מסביב ונעבור דרך ראס-עטייה. (מי שמכיר יבין).
היות ושינו את כל מערך הגדרות והמחסומים במובלעת אלפי מנשה - אין לנו גם אפשרות להראות בסיור מחסום שמְמַרֶר את החיים... שער חבלה אמנם קשה, אך לא כמו המחסומים הגדולים שפורקו.
אנו יכולות, וגם מראות את מחסום חווארה השומם. מספרות מה היה שם לפני עלותו של אובמה לשלטון.
זה לא זה.
עלינו ליצור מסלול חדש, וזאת אמנם עשינו.
ביום שני יצאנו לסיור במסלול החדש עם קבוצת שחקנים מההצגה "מילות מפתח" (שרעיה ארגנה).
בסופו אמרו לנו שני אנשים שהם התאכזבו מהסיור, כי לא הראינו להם מחסום גדול בפעולה...
בסיור היום כבר הכנתי אותם מראש. ומִמַשתי את הרעיון שעדה רבון העלתה בפגישה של התל אביביות.
העברתי את הדגש מהמחסומיםאל סיפוח אדמות במרחבי התפר. הראינו איך לא ניתן לחקלאים משני עברי הגדר של המובלעת להגיע לאדמותיהם. סיפרנו על החוק העותמני שישראל מאמצת: אדמה שאינה מעובדת במשך 3 שנים הופכת לאדמת מדינה. זה מסובך, אבל ההסבר שלנו + תיאורים אישיים של הפלסטינים איך אין להם גישה לאדמותיהם – כאשר אנחנו רואים זאת מול עינינו – עשה את העבודה.
נקודה זו של סיפוח הבהרנו בכמה מקומות:
בתצפית מההר של התנחלות אלפי מנשהראינו איך הקימו את הגדר החדשה, תוך גזילת שטח ענק של אדמות חקלאיות של שני הכפרים, והעברתם לצד אלפי מנשה.
בתצפית מעל גג של בנין המועצה בג'יוס: ראינו את הגדר הסמוכה לכפר, ואת כל אדמותיו שמחוצה לה בתוך מובלעת צופין המורחבת. לרוב החקלאים הפלסטינים אין גישה לאדמותיהם שם.
סיפור אישי מפי פלסטיני תושב ג'יוס המחיש את כל הבעייתיות שיוצרות המובלעות עם הגדרות שלהן.
הוא סיפר שבנוסף לכך שהמובלעת בלעה את אדמותיו, גם העניקו לו את התואר "מנוע שב"כ
" ללא כל סיבה, זולת זו שלעוד 200.000 אנשים בגדה העניקו תואר זה.
במצב זה של "מנוע" מלהיכנס לשטח ישראלי, אינו מורשה לעבור את הגדר אל אדמתו שבתוך המובלעת שהיא בשלטון ישראלי. הוא משלם לאנשים שיש להם היתר לעבוד בשטחי ישראל, כדי שיעבדו את אדמתו, כשהוא עצמו יושב בבית בטל.
הוא עבד בישראל שנים רבות, ולדבריו בנה לנו חצי ארץ. הוא גר בתל אביב כמה שנים, והיו לו חברים ישראלים שהוא זוכרם באהבה עד היום. אך אין לו אפשרות להיפגש איתם.
הוא סיפר בצער עד כמה אינו יכול להעביר לילדיו את הרעיון שיש ישראלים "טובים", ושהם חברים שלו. הילדים גדלים עם שנאה לחיילים הישראלים ושום הסבר וסיפור לא ישנה את רגשותיהם.
את בנו בן ה 15 עצרו והכניסו לכלא ל 3 חדשים בטיעון שזרק אבנים. הדבר שבר את הבן והוא לעולם לא יישכח ולא יסלח. כמוהו ילדים רבים.
בסופה של השיחה הוא אמר: "אין לכם מושג כמה טוב לי לדבר אתכם. אפילו שאינכם עושים למעני שום דבר (וגם אינכם יכולים) עצם העובדה שמישהו מקשיב לי עושה לי טוב. האמינו לי. בואו לבקר הרבה".
בעזון עתמהדרום: מגג בית שהופרד מכפרו על ידי כביש ומחסום: רואים את כל עזון אטמה המכותרת ונצורה בין ההתנחלויות שערי תקווה ואלקנה. רואים את המחסום שתושבי הבית צריכים לעבור לכל צורך שהוא (בית ספר, מכולת, ביקורי משפחה, חברים וכו').
רואים גם את השפכים שיורדים מאלקנה אל מטעי הזיתים של הכפר הסמוך.
בסוף הסיור הגענו אל הבית הבודד של מסחה, המוקף גדר וחומה, שהוא הכיבוש כולו בזעיר אנפין.