גוכיה, חמרה (בקעות), מעלה אפרים, תיאסיר, שבת 16.7.11, אחה"צ
14.20 - מעלה אפרים – אין חיילים. 2 נערות מחכות לטרפים וכ-100 מ' הלאה 2 נערים.
14.40 - חמרה– רק מכונית אחת במחסום וכשהיא עוברת , אנחנו עוזבות
15.00 - שער גוכיה - אין פלסטינים וגם הצבא לא מגיע. מכיוון שידוע לנו שהג'יפ הצבאי האמור לפתוח לפלסטינים צריך להגיע ממחסום תיאסיר (כ-20 דקות נסיעה) – אנו מתקשרות לשאול למה לא הגיע הג'יפ. ב-15.10 הג'יפ מגיע ופותח את השער.
15.40- מחסום תיאסיר. תנועה דלילה. המכוניות נבדקות היטב – בין אם הן עוברות לגדה ובין אם נכנסות לבקעה. שאלתי אם לכבוד הרמאדן רכב שאינו רשום על שם נהג מהבקעה יכול לעבור לבקעה. נעניתי בשלילה.
16.00 – חילופי משמרות ומפקד המשמרת החדשה מנסה לגרש אותנו מהמחסום. הוא מתרצה לבסוף ומציע לנו לעבור לצד השני, צד תיאסיר , שהוא גבוה יותר ולהשקיף משם ובלבד שלא נעמוד לו במחסום. מכיוון שהתכוונו ללכת ויתרנו על הצעתו המעניינת ונסענו משם.
משכיות- נכנסנו להרחבה החדשה – שורת בתים אחידים צבועים בצבע חרדל, בשלבי סיום. עדיין לא מתגוררים בהרחבה. הבית הצפוני ביותר, הוא בן 2 קומות ובנייתו שונה. פגשנו את בעל הבית במקום – רמי הרבש"צ, שמראה מדי פעם לפלסטינים את נחת זרועו . אנו מציגות עצמנו כבעלות רצון לעבור לבקעה ומתעניינות והוא, בתחילה חשדן ואח"כ פתוח יותר מסביר לנו שיש עוד יחידות למכירה, הוא לא יודע מחירים, ובכל מקרה (הוא מקיף את כל האזור בתנועת יד סיבובית)בכל האזור יהיה אפשר בעתיד לבנות... הערבים באזור לא עושים בעיות , הוא אומר. ומספר לנו שהוא , בניגוד לאחרים, לא מעסיק ערבים.
נסענו לבקר את אבו סאקר ומשפחתו, שסיפר לנו שביום שישי בלילה נכנס הצבא לביתו של בנו, סאקר, אלא שסאקר לא היה בבית. בשבת תפסו את בנו השני ואמרו לו להגיד לסאקר להתקשר למספר מסוים. כשהתקשר אמרו לו לבוא ביום ראשון למשטרת מעלה אפרים להיפגש עם קצין שב"כ. אבו סאקר צלצל עוד בשבת וביקש שנלווה אותו למשטרה אך אנחנו סרבנו ואמרנו שלדעתנו זה לא רק שלא יועיל אלא נוכחותנו עלולה להזיק לו (אינוי חושבות שנכון יהיה ללוות מישהו לסוג כזה של פגישה). הוא לא הלך ונעצר ברחוב בג'יפתליק על ידי מכונית אזרחית ו-2 אנשים לובי אזרחית.
לאחר כמה ימים במגרש הרוסים הוא שוחרר באישון לילה. מעצרי הטרדה כאלה הם שכיחים ביותר בבקעה, אנשים נעצרים לכמה ימים, לא מוגשים כתבי אישום, כי אין כל אישום, והם משוחררים לאחר כמה ימים. ואנחנו מדברים על אזור בקעת הירדן בה אין כל פעילות הקרויה"עוינת" לחלוטין.
18.00-שער גוכיה– אנחנו מבחינות בג'יפ עומד ליד השער ו-3 חיילים עומדים עם רובים שלופים ומכוונים לעבר ההר הקטן שמעברו המערבי של השער. כשיצאנו מהמכונית הם הורידו את הרובים ונראו כאילו לא יודעים איך להמשיך מכאן. המפקד ענה לשאלתנו שהם רודפים אחר מישהו שעבר בשער ללא רשות. "עוקף שער". לאחר כ-10 דקות הם פתחו את השער ונסעו לכיוון הגדה. מרחוק ראינו שהם נעצרו ליד המאהל הקרוב ביותר לשער (ממערב) – כ-200 מ' משם. קיוינו שהם לא מטרידים את האנשים אך החלטנו לא ללכת לשם.
18.30 - חמרה – יפעת ואני מתקרבות לנקודה בה אנו עומדות תמיד. חיילים ניגשים לשוחח איתנו. פתאום מגיע מפקד (כנראה) ומתחיל עם "לכו לצומת, לביטחונכם , אחרת אסגור את המחסום, שטח צבאי סגור
..." ושאר האמירות שאנחנו מכירות מאז ומתמיד. מכיוון שלא הייתה תנועה והיה ברור שהיא תפחת כי סעודת תום הצום מתקרבת, עזבנו.
20.20 – מעלה אפריים– במחסום אין חיילים אך החצר שמקיפה את הפילבוקס לצד המחסום – מוארת ואנו רואים תנועה. כך שגם מחסום לא מאוייש- מאוייש.