קלנדיה, יום א' 25.7.10, אחה"צ

Observers: 
רוני ה' ותמר פליישמן (מדוחת וצלמה)
25/07/2010
|
Afternoon

  השכונות הגובלות מצפון למחסום קלנדיה נמצאות בשטח שיפוט עיריית ירושלים. לרבים מדייריהן תעודות תושב - "תעודות כחולות". אנשים אלו משלמים את מיסי העירייה בקפידה, פן יבולע להם ותישלל תושבותם שהיא ערובה לחופש התנועה. עיריית ירושלים אינה מקיימת את מחויבותה לתושביה, לגרים בשטח שניתן להגדירו כ: "No man's land" ואינה מספקת להם שירותים אלמנטאריים. לפיכך, נאלצים הם לאלתר דרכים לפינוי אשפה בטרם יהפכו המצבורים למטרד תברואתי מסוכן. וביום חם זה, לאוויר שבשגרה דחוס מאבק ומגזי הפליטה של אחורי המכוניות, נוספה סמיכותו החונקת של עשן שחור שעלה  ממיכל לפינוי אשפה שאש הובערה בו. קבלת פנים שאין ראויה ממנה למגיעים למחסום קלנדיה, ל"מעבר הגבול", ומצטרפת לכך שאדם יאלץ לצמצם את מימדי גופו כדי לעבור בפתח הצר שנשאר בגדר המקיפה את המתחם לשם סגירתו בימי חודש הרמדאן.

לא צעקות  החיילת הצפונה מאחורי חלונות הבידוק שהן שיגרת המחסום משכו את תשומת הלב, אלא חוסר תנועה מוחלט שהעיד שהמעבר נסגר:

בתוך מתחם הבידוק נכלאו שתי נשים נושאות  תיקים ושני ילדים בחברתן. החיילת פקדה על הצעירה מהשתיים  להיכנס לחדר הפנימי. משלא הבינה האישה את שצוו עליה והמשיכה להלך חסרת אונים בין שתי הקרוסלות הנעולות, צעקה החיילת:"תכנסי לדלת האחמר (האדומה)..." אבל "הדלת האחמר" אינה ניתנת לפתיחה מבחוץ. מקולקלת. רק שאול השוטר שהגיע אחרי דקות ספורות פתח אותה מצדה הפנימי והכניס את האישה.

האשה השנייה ועמה הילדים המתינו  בחוץ. הקרוסלות נשארו נעולות ותור האנשים התארך. אז הבינו הממתינים שעדיף לעבור למסלול המקביל. שגם אם יאלצו להיות אחרונים בתור חדש, יחצו את המחסום לפני שיפתח בפניהם המעבר בנתיב בו הם ראשונים. לאט לאט, אחד אחד, פרשו והלכו למסלול מקביל. אנחנו שנשארנו, הגענו לראשית התור. צמודות לגדרות המתכת, מביטות מבעד לסורגים בילדה הדאוגה (כבת 8) חמורת הסבר, ששתי צמות דקות עטורות סיכות צבעוניות יורדות על כתפייה ובאחיה הצעיר ממנה רק במעט הצמוד אליה. האישה שנותרה במחיצתם ניסתה להסביר דבר מה לחיילת תוך שהצמידה  ניירות ותעודות אל שמשת החלון לחיזוק טענתה, אך החיילת כעסה וצעקה:"לפחות אל תשקרי לי, אני לא מטומטמת, אל תשקרי לי..."

לאחר 15 דקות נפתחה שוב "הדלת האחמר" והאישה האחרת נבלעה דרכה. כחמש דקות נותרו שני הילדים כלואים לבדם. אז שוב נפתחה הדלת וגם הם נעלמו מאחוריה. כשעשינו את דרכנו לצדו האחר של המחסום, ראינו שקית ניילוןinfo-icon שחורה ובה קופסת פלסטיק עמוסת תאנים, אותה נשאה הילדה, השקית הייתה מונחת, עזובה על הרצפה, עדות מיותמת לבעליה. לא הבנו את פשר ה'פשע' שנעשה. קיווינו לפגוש את החבורה הקטנה הזאת בצדו ה"יהודי" של המחסום. המתנו להן זמן לא קצר אך לא שבנו לפגוש בהם.

בשולי הדברים: במציאות שלכל משפחה בחברה הפלסטינית אח או רע באחד מבתי הכלא הישראליים, עובדת היותו של אדם אסיר אינה מהווה אות קין אלא משמשת גאווה וסימן השתייכות לקולקטיב ההתנגדות.

עם כניסתנו לסככת ההמתנה שלפני המחסום זכינו לקבלת פנים שאיננו מורגלות בה:
"המשטרה לקחה אתכן לפני שבוע!" -הצהיר במאור פנים הראשון שראה אותנו - ותיק במקום שעד כה, מעולם לא החליף עמנו דברים.

-"מאיפה אתה יודע?"

-"כולם פה יודעים!" אמר האיש (כולם אמנם ידעו...)  והמשיך: "זה בגלל שצילמתן את הבחור שקיבל מכות. אתן יותר טובות מאבו-מאזן שלא אכפת לו מהאנשים..."

גם ההסבר שלא בדיוק היינו אסירות, שהוחזקנו בחדר ממוזג וששוחררנו לאחר פחות משעה, לא סדק את גאותם של האנשים בנו, כמו היינו שותפות לגורלם.