עזון עתמה, יום ו' 14.5.10, בוקר

Observers: 
עפרה ט., אורית ד. (מדווחת)
14/05/2010
|
Morning

משמרת כפרים-מחסומים לאורך כביש 505 ,

8:20 עזון עתמה -
3 חיילים מאכלסים את המקום ,ילד מהכפר מלקט לתוך שקיות אשפה ניילונים מעברו השני של הכביש ומעבירם לתוך הכפר - מעבר הולכי הרגל המעטים מתנהל במהירות .
בשער פגשנו בתושבת כפר קאסם ממתינה במכוניתה, בשיחה שהתפתחה התוודענו למציאות כואבת שנוצרה במקום. בעלה בן עזון עתמה, היא בת כפר קאסם. כשנישאו חיו בעזון עתמה כ-6 שנים, "הנה שם הבית שלי", הצביעה בידה. לאחר שבעלה  בחר לקבל תעודת זהות ישראלית היה עליהם לעזוב את עזון עתמה ולעבור לגור עם משפחתה בכפר קאסם. מאז בעצם הם אינם יכולים להיפגש עם משפחתו אלא משני עברי הגדר.
לפני שנה וחצי נפגשו בפעם האחרונה עם המשפחה באינטימיות.
לפני מספר חודשים אביו של בעלה שכב על ערש דווי - "חמש שעות עמד פה בשער, בכה והתחנן שיתנו לו לראות את אביו בשעותיו האחרונות ולא צלח" ועכשיו, כשנותרה אמו לבדה , במצב שאינה יכולה להגיע לשער, אין להם כל דרך לפגוש בה.
 

החלטנו הפעם להמשיך מכאן לחארס, אלא שהמפה שבידינו והשילוט בשטח הכניסו אותנו לאלקנה.
חשבנו שיש מעבר מאלקנה לכביש 505, העזנו ושאלנו עובר אורח אם יש יציאה לכיוון חארס.
לאחר שהזהיר אותנו שלפני שבועיים נמצאה שם גופה ואבוי אם ניסע לשם - התקרב למכונית ותלש בכעס את דגלנו . ברחנו משם כל עוד נפשנו, חזרנו לכביש 5 ודרך אזור התעשיה ברקן הגענו לחארס.
 
9:20 חארס -
בכניסה לכפר עמדו כמה מתושבי המקום מובטלים. אין להם אישורי עבודה, גם לא לעבוד בברקן מהלך קצר מביתם. הם בעלי מכוניות ומסתבר שהם יצרו מעין "תחנת מוניות " מקומית בתקווה שמישהו מהכפר יזדקק לשירותי הסעה ויצליחו להרוויח 20 שקלים לפרנסתם.  לפני שבועיים הפתיעו אותם עם שער כניסה לכפר, בינתיים השער פתוח, אבל הם יודעים שלשער יש שני מצבים והוא יכול להיות גם סגור.
השבוע בסביבות 2:00 בלילה עצרו בכפר 11 ילדים, הגדול שבהם בן 17 , נכנסו באישון הלילה,מצוידים בכתובות  מדויקות. 
למה ? לא ברור לאף אחד,כמובן שלא קבלו דין וחשבון על מה ולמה המעצר, או כדברי התושבים: "לא היו לאחרונה זריקות אבנים, אפילו המתנחלים מסתובבים חופשי בכפר". "אנחנו כמו בבית סוהר" אומר לנו הבחור, לא נותנים לנו לעבוד, לא נותנים לנו לבנות, לא נותנים לנסוע לחו"ל .  "איזה עם בעולם חי כמו הפלשתינאים?" הוא אומר - "החיים שלנו בזבל".           
מעל לכל אלו, המצוקה העיקרית שלהם היא העבודה, או יותר נכון - אישורי העבודה.
הבחור שדיבר אתנו  (ולא רצה להזדהות בשמו), עבד 20 שנה בישראל, עד שהפכוהו למנוע , וכיום מנסה את מזלו בעבודות מזדמנות. מי ששפר מזלו ועובד באזור התעשיה ברקן במקרה הטוב ביותר מקבל משכורת מינימום אבל בלי זכויות (במפעלים כמו 'ביגל ביגל', 'סלטי שמיר'), לעומת כל הנגריות במקום שמשלמות 8-10 שקלים לשעה.
 
10:00 כיף אל חארס –
רחובות ריקים, כמה חנויות פתוחות , מנופפות לשלום וממשיכות הלאה.

10:10 קירה –
גם כאן מעט הרחובות מעט שוממים, עצרנו לפני חנות בפתחה ישבו כמה  אנשים, אחד מהם התנדב לבא אתנו ולהראות את המשך הדרך תוך שהוא מזמין אותנו לקפה בביתו.

10:30 זיתא –
כאן פגשנו בע. ליד ביתו המוקף עצי זית ונענינו להזמנתו לשתות עם משפחתו קפה,
ע. יליד זיתא ,אשתו מכפר שכן, ולהם 5 ילדים, ביקור אצל משפחת אשתו כרוך בתיאום עם נהג מכפרה, שיבוא לאסוף אותם מהמחסום של זיתא. לע. היה אישור לעבור במחסומים עד שנת 2005, שנה בה הציג מועמדות למועצה בזיתא כנציג מפלגה הדוגלת במאבק לשלום ללא אלימות. PALEASTINIAN PEOPLE PARTY)) מאז אמנם יש לו "מגנטי" אבל נהפך למנוע שב"כ כך שאין לו אישור עבודה בישראל. בלית ברירה הוא מנסה מזלו כפועל יומי להשכיר ביודעו שעלול למצא את עצמו עצור. הוא "שוהה" כשלושה שבועות מחוץ לבית וחוזר הביתה עם פחות מ-1000 ₪.
האדמה של הכפר ושל משפחתו רחוקות מהמתנחלים ולפחות מבחינה זאת שפר מצבו שאינו חשוף להצקותיהם. הצענו לו לנסות ולטפל בנושא והוא חש שלא בנוח פן נחשוב שבגלל זה הזמין אותנו לביתו.
נפרדנו לשלום מהמשפחה בהבטחה שנחזור אליהם שנית בפעם הבאה
 
11:30 : שוב עברנו בכניסה לחארס – הפעם לא עמדו שם המכוניות – קיווינו שאכן כולם הצליחו למצוא לקוחות להסעה ולהביא ולו מעט למשפחתם.