חמרה, תיאסיר, יום ד' 19.5.10, אחה"צ

16:00 – 18:40  מעבר הבקעה 16:00
עוברים כרגיל ללא עיכובים. תנועה לא רבה. הרבה מהמכוניות שעל הכביש הן צבאיות. אין טרמפיסטים – חג היום.
הנוף יפה כתמיד. במיוחד בשעות אחה"צ כאשר השמש מאירה מהמערב את הרי הגלעד ואת כל הבקעה.

מחסום תיאסיר 16:30       חיילים מאומנים, פילבוקס מחפה
רוח חזקה. לא חם. המדרונות כבר יבשים. ארבעה  חיילים (נשארו לחג בבסיס). רוב הזמן כל הארבעה נמצאים בעמדת הכביש.מדי פעם מגיעה מונית, אחד מהם עולה, בודק תעודות, מחטט בתיקי הגברות, ושב לחבריו למטה.
הרבה משאיות קש עוברות מערבה. זכורים ימים שבהם לא הרשו מעבר של קש, בגללו? או בגלל מה שמסתתר בתוכו? (האם גם שם עורכים חגיגות ביכורים בצל של חבילות קש?)
מספר דקות לאחר השעה 17:00, לאחר שעברה משאית של קש והכביש היה ריק, הופתענו לנוכח ריצה מאורגנת של החיילים. צעקות:"אש!אש!אש!" ובום – כולם על הרצפה בתנוחת ירי ורובים שלופים. צעקה:"שתים קדימה!אש!אש!אש!"  ושוב כולם על האדמה בתנוחת ירי ורובים שלופים.... צעקה:"ארבע מדלג. שלוש מחליף!אש!אש!אש!".... הסצנה חזרה על עצמה, כאשר בכל פעם מספר אחר רץ קדימה תוך שהוא מכריז על כך, ונשמעות הצעקות:"אש!אש!אש!". באחת הפעמים אף הוכרז על "רימון!" והושלכה אבן לכיוון פח האשפה שניצב בכניסה לבסיס. עמדת המחסום, כולל  אזור הבדיקה של הולכי הרגל נותרו נטושים. שקלנו השתלטות, אך ויתרנו. מזל כי קיבלנו תשובה: "אל דאגה הפילבוקס מחפה עלינו". כאשר הארבעה הגיעו אל שער הבסיס, האימון הסתיים (ארך כ- 10) והם עלו עייפים ומרוצים להמשך המשמרת. בדיוק אז הגיעה משאית עם בלוני גז, שהורשתה לנסוע מזרחה.

17:25 עזבנו רגועות, החיילים מאומנים והפילבוקס מחפה.

בדרך למחסום חמרה-בקעות. סוללת העפר המרושעת ליוותה אותנו ממערב, ההתנחלויות ליוו אותנו ממזרח, וכלי רכב צבאיים נסעו איתנו על הכביש.

17:40 מחסום חמרה      זה המחסום שלי!   תסתכלו איך אנחנו מטפלים בהם יפה  
פגשנו אנשים ממורמרים לאחר הבדיקה במחסום. ללא חגורות ללא נעלים .... "זה טוב ככה?....." והרי אנחנו יודעות שלא! שזה אפילו רע! רע מאוד. מישהו מהם נקרא בחזרה אל המחסום. צריך להעביר את התיק שלו פעם נוספת במכונת התיקים. אח"כ ראינו חיילת יוצאת ומחטטת בתוך התיק. מאוחר יותר החיילת(משטרה צבאית) תספר לנו שהיה נדמה שיש לו שם סכין, "אבל בסוף לא היה".
לא יכולנו לעקוב אחר כל מה שקורה במחסום כי באותן דקות הגיע אלינו חייל שהסביר בלהט שזה המחסום שלו. "במחסום שלי לא תוכלו לעמוד כאן. אתם יכולות לעמוד שם, ללטף אותם [את הפלסטינים הכוונה] להאכיל אותם לנשק אותם אבל פה לא! זה המחסום שלי! אני מזמין משטרה. אתם צריכות ללכת מכאן. אתמול מצאו כאן שלושה מטענים וחמישה סכינים. תלכו לשמה ותסתכלו איך אנחנו מטפלים בהם יפה. שם תאכילו אותם תלטפו אותם, אבל תלכו מכאן. אני המפקד."
לא שכנעה אותו העובדה שהוא לא המפקד שלנו, ושאנחנו ותיקות ועומדות שם תמיד, הוא התקשר להרשקו(?). ואח"כ הלך. ולא נראה יותר לידינו. מאוחר יותר הגיע חייל נוסף לשאול אם צריך משהו ולתהות על קנקנינו, ואיתו באה גם המ"צדיקית. ולאחר שסיפרה על החשד לסכין שאלה "אשמח לדעת מה אתן עושות כאן?" נראה היה שההרצאה המלומדת על מחסום ווטש גרמה לו לעזוב אותנו ואותה היא לא ממש עניינה. כי היא כבר יודעת, ועוד מלפני עדנה קנטי.
החיילת עזבה אותנו, ואז ראינו מונית עם לוחית צהובה מגיעה מכיוון מערב (שטח A). חשבנו תיירים. ראינו שיושבי המונית מתחבקים ומתנשקים עם המ"צדיקית (שלנו), וניחשנו שזו המשפחה שבאה לבקר את הילדה המשרתת בחג. לא ברור ולא היה את מי לשאול מה עושה מונית ישראלית על הכביש שממערב למחסום הזה.
בינתיים (18:00) הגיע גם טנדר גדול צבאי. ממנו נשלף דגל כחול/אדום שנתלה על אחד העמודים בצידו הדרום-מערבי של המחסום. אולי דגל של מ"צ. בד"כ תלוי שם הדגל השחור/לבן שעליו רשום  "???? - גדולים בלוחמה זעירה".
18:20 עזבנו

18:40 מעבר הבקעה
החייל במחסום: "הכל בסדר?" רוצה לשמוע את קולנו.