דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ב' 17.5.10, בוקר

משמרת בוקר 00. 6.30-10 
צופות אורחות: ריטה (מצלמת) ורחל כ.

1.נוהל "אלמנת קש"
2.מערת המכפלה - תיאטרון האבסורד, פרק ב'

מעבר מיתר
בשעה 6 בבוקר השרוול כבר ריק. אין משפחות אסירים בסככה. כל הפועלים כבר בצד הישראלי מחכים להסעה. עבודות הפיתוח נמשכות במרץ.

חברון
השעה 7. אוספים את נתניה, ריטה ורחל מתחנת הדלק בכניסה לקרית ארבע.
בעיר ישנם חיילים בכל פינה ובכל המחסומים. לפי שעה אין מעכבים איש, אך כולם מגדול ועד קטון נבדקים במגנומטר.
במחסום בית המרקחת אנשי ה.c.p.t ממשיכים לדווח על התנהלות יותר שקטה בכל פינה. לדבריהם, ישנם 15 מחסומים מאוישים ברחבי העיר (אנחנו מתצפתות בעיקר על 8 מהם שבהם יש מעבר אוכלוסיה עמוס ורגיש יותר). חסימות, לעומת זאת, יש לדבריהם כ- 94 !!!! זהו מספר לא  יאומן, אבל קרוב לוודאי שהוא נכון, בהתחשב בעובדה שכל סימטה שניתן לעבור בה עם כלי רכב חסומה ע"י קוביות בטון שאחת מהן צורתה כשל חית הפוכה ורק דרכה ניתן לעבור או להעביר עגלה קטנה. מעולם לא ספרנו. חשוב להזכיר שחלק מהחסימות הן בין הרחובות בתוך - H2 ולא במעבר בין חברון הערבית למעורבת. גם לאורך רח' השוהדא עד תל-רומידה החיילים נמצאים במחסומים אך מניחים לאנשים וילדים לעבור.
אך במעלה רחוב השוהדא, ליד בית הקברות היהודי - חלקת חב"ד - ניצב בית גבוה שמגגו ניתן לראות את כל חלקי העיר.
בעבר היה שם נוהל אלמנת קש-חיילים משתלטים על הגג או על חלק מהבית והופכים אותו לנקודת תצפית.
אנחנו בעבר מחינו על כך רבות והיתה הפסקה ארוכה בנוהל, או שהיו באים למספר שעות והולכים. לפתע ראינו שם שוב חיילים. גם עכשיו אמרו לנו התושבים שהם באים והולכים ולא נשארים לאורך זמן. חשוב לעקוב, כי יתכן שנצטרך להתערב.
לפתע מגיעה קצינה צעירה ונמרצת. היא "מסתחבקת" עם אנשי העיריה ומכבי האש. כולם הגיעו לבדוק איזו שריפה שכובתה. "להתראות אח שלי", היא צועקת לאחד מהם בשובה למכוניתה.
אני מראה לה את החיילים על הגג ושואלת אותה לפשר הדבר.
"איפה? זה לא חיילים. אני לא רואה".
אני מתעקשת שקבוצת אנשים הלבושים חאקי איננה של דיירי הבית.
"יש פה נוהל 'אלמנת קש'?" אני שואלת
היא מביטה בי בתמיהה
"את יודעת מה זה נוהל 'אלמנת קש'?" אני שואלת
"בטח! אני באיו"ש כבר שנה ושבע" 
"נו, לא יודעת" עונה לי קצינת כיבוי האש שעומדת באחד מהמקומות הכי בוערים בעולם ולא חם לה בכלל....

ריטה רוצה לצלם בכל פינה ומ' נהגנו מסביר לה שישנם מקומות שבהם הוא לא יעיז להחנות את הרכב, בטח לא באיזור בית הדסה.
אנחנו מסכמים שאני אמתין איתו ליד מערת המכפלה, כי גם שם אנחנו לא משאירות אותו לבד. ריטה ונתניה צועדות ברגל את כל רח' השוהדא, ואנחנו מחכים בחנות המזכרות של עבד. הוא מאושר. עופר עזב את המזנון בבית גוטניק, ועכשיו צביקה  הבעלים חזר לנהל את המזנון שם. "הוא בן אדם זהב, באמת. אפילו הביא לי אוכל!" הוא קורן.
"ראית?! זה שכן! ככה זה שכנים. הוא גם מסכים לפתוח את המזנון ב 9.00, והכי חשוב: הוא מסכים לשים את המוזיקה שלהם בשקט. באמת, איזה בן אדם טוב צביקה!"
עופר עכשיו בתפקיד גדול, בא רק לפעמים לקצת זמן והולך. אני לא ממש נסחפת בשמחתו של עבד, רק נזכרת בסיפור הרבי והעז.
עברו עשרים דקות, וחברותי חוזרות נרעשות ונסערות. למרות שהורידו את סימני הזיהוי, זיהו אותם המתנחלים וצעקו לעברם  "מחסום ווטש.... אתן נהנות, בטח..." ועוד כהנה וכהנה. גם הן חוו על בשרן את המפגש המפחיד עם אנשי הישוב היהודי בחברון.