ארתאח (שער אפרים), בית איבא, חבלה, מעבר אליהו, מעבר תאנים, ענבתא, יום ה' 8.7.10, אחה"צ
לפי נסיון העבר, הקפדנו לבוא לעת פתיחת השער. אך השער נעול. משיחה עם הממתינים בסככה (שהוקמה לאחרונה בצד הדרך) הסתבר כי לפני שבועיים שונו המועדים - עכשו השער פתוח בין 14:00 ל-15:00 בצהרים ובין 17:00 ל-18:00 בערב. למרות שהשינוי לטובה, קשה מאוד להתפרנס כשהזמן קצוב במשורה. רוצים שהשער יהיה פתוח כל שעות היום, משש בבוקר עד שש בערב. לשאלה מדוע אינכם מתארגנים משיבים: "נסינו. לא הצלחנו." הסככה (מפח) אינה מפיגה את חום חודש יולי, המעיק כדרכו, בפלסטין. ולכן לא מובן מדוע הקדימו הפועלים לבוא, הרי ידוע להם מועד הפתיחה החדש. האם לא עלה בידם למצוא עבודה? האם, כשהפרנסה אינה מצויה, הזמן כל כך לא נחשב? האם לנוכח תלאות היום יום, ישיבה באפס מעש בחום היום, אינה מעלה ואינה מורידה?
13:25 מעבר אליהו/שער 109
הגענו אליו מכביש 55. המכוניות נוסעות, בשני הכיוונים, ללא עיכוב. חולפים על פני עזון - הדרך פנויה.
14:00 אלפונדוק (במוסך)
באנו לאלפונדוק לחפש את אלו שהשתתפו בסרט "שטח C" ( הסרט נעשה על ידי פעילות מחסוםווטש). רצינו להזמין את המשתתפים להקרנת הסרט שתתקיים בסינמטק תל אביב ב-30 ביולי. יש להשיג עבורם אישורים בעוד מועד ולסדר הסעה. עבד (אחיו של אחד המשתתפים) מבקש לדעת אם צריך "מגנטי", כמה אנשים יהיו בסינמטק, מה צריך לעשות שם. חשש והיסוס ניכרים בפניו.
מוסכניק שני מספר כי הוא מנוע. אסורה עליו הכניסה לישראל למשך שלוש שנים. הוא, אמנם, ישב בבית הסוהר אך לא על רקע בטחוני. באלפונדוק אין עבודה, הוא אומר. המשטרה נכנסת רק כדי לגרש נהגים ישראליים הבאים לתקן את רכבם בשטחים הכבושים. מניין יבוא עזרו - אינו יכול להתפרנס לא בישראל ולא באיזור מגוריו. הוא מבקש עזרה. קרין נותנת לו את מספר הטלפון של סילוויה.
נסענו לראות את בית איבא. אין זכר למחסום.
14:45 מחסום ענבתא
התנועה זורמת. ממשיכים לארתאח. בפניה לעינב - משטרה
תור ארוך. חיילת חמושה. לשאלה האם יפתחו לנו את שער ג'בארה, היא משיבה: "אני לא יודעת אם השער שייך לנו." (כוונתה, מן הסתם, אם השער בסמכותה.) עכשו החיילת החמושה עסוקה. אם נמתין חמש דקות, היא תנסה לברר אם יש מפתח. מסביב "אין פרץ ואין צווחה" ובכל זאת חייל מ.צ. אומר בחומרה: "המפקד בודק עכשו את הארוע." אנחנו מאמצות את עינינו - שמא נשמט דבר מה ממבטנו. לא ולא. מסתבר כי רצוננו לבקר בג'בארה הוא-הוא הארוע. אנחנו מתבקשות לעצור, פעם בכה, פעם בכה ועוד פעם בכה. חייל מבקש את תעודות הזהות שלנו ומיד מנחית עלינו מבול שאלות: "מאיפה באתם? לאן נסעתם? באיזו שעה נכנסתם לכביש 55?" ובטון תקיף יותר: "מה אתם כותבים?" (מחשבות) "מה עשיתם שם? מי אתם בכלל?" ועכשו בהרמת קול: "מה זה מחסום ווטש?" החייל רושם את מספרי תעודות הזהות. מתקשה לפענח את שמותינו. "איך קוראים לכם?" הוא שואל. אנחנו: "האם לכל אחד שרוצה לבקר בג'בארה לוקחים את תעודת הזהות?" החייל: "כל יום. כל שעה." אנחנו: "לא היה כך בעבר." החייל: "תמיד יש פעם ראשונה!" (עם קביעה נחרצת זו אין להתווכח.) תעודות הזהות עדיין לא הוחזרו. ארבעה חיילים, לפחות, מבררים אם מותר לפתוח את השער. אנחנו: "אמרתם לנו לחכות 5 דקות ובינתיים עברו 20 דקות. כבר אין לנו זמן. בבקשה תבררו." החמושה צועקת: "עשינו את זה בשבילכם. אתם לא רוצים - לא צריך!" ואכן נאלצנו לוותר על הביקור. שמענו כי אתמול היו קשיים במחסום ארתאח ורצינו להיות בשעת השיבה הביתה. ברגע האחרון אנחנו מבחינות במתנחל נושא כרזה כתומה, בה הוא מברך את נשות המחסום על תרומתן לארגוני הטרור.
15:30 ארתאח/שער אפרים
שומר אזרחי מרשה לנו לחנות במגרש החנייה (לאחר ברור טלפוני).
הפועלים חוזרים ללא בדיקה, כל בדיקה - לא בדיקה ביומטרית ולא הזדהות באמצעות הכרטיס המגנטי. מסתבר שביטלו את בדיקות אחר הצהרים. הביטול מעורר פליאה - הן הסדרי בדיקה חדשים הונהגו זה לא כבר. נראה כי תקנות וביטולן בשטחים הכבושים הן בגדר גחמה. הפועלים, כדרכם, מברכים אותנו במאור פנים. אך יותר מאחד קוראים אלינו: "תבואו בבוקר. בלגן. בלגן. בלגן."