קלנדיה, יום ו' 9.7.10, בוקר

Observers: 
עפרה ט', אורית ד', אורחת צלמת, מיכל ו' - מדווחת
09/07/2010
|
Morning

08:00  מחסום הכניסה לכביש 443 היה ריק לגמרי.

08:30 מחסום קלנדיה - לפני המחסום חיכו כשישים איש. שני אנשים בלבד הורשו לעבור את הדלתות המסתובבות בכל פעם. האזור היה מלוכלך, ניירות, פסולת ובדלי סיגריות היו מפוזרים בכל מקום. מוכר הקפה סיפר לנו שדווקא בבוקר עברו הרבה אנשים. יחסית ליום שישי. התרשמנו שהקהל היה שונה מהקהל שפגשנו בפעם הקודמת. בצד המתפללים היו גם ילדים בחופשה שיוצאים עם מבוגרים לבילויים בעיר הגדולה - בילוי מעבר לגדרות של המחסום.
על ספסל ישבו שלוש נשים. בשיחה איתן התברר כי שתיים מהן בנות חמישים ואחת בת ארבעים. הן חשבו שלנשים בגילן יתנו לעבור אף על פי שלא היה להן אישור. אחת הגיעה מרמאלה ושתיים מג'נין. הן נאלצו להישאר על הספסל.
התור התקדם בקצב איטי. אחד האנשים שחיכו בתור סיפר כי הוא בדרכו לתפילה וכי פעמים רבות בגלל העיכוב במחסום הוא אינו מספיק להגיע לתפילה הנגמרת בשעה שתיים עשרה. 

אדם אחר סיפר לנו כי עמד זמן ארוך באחד התורים ואז אמרו לממתינים כי אנשים עם מזוודות צריכים לעמוד בתור אחר.
גבר שעמד בתור עם ילד  חולה התלונן מדוע בדרך לבדיקת רופא ילדים צריכים לעבור חוויה משפילה כל כך.

לקראת 09:30 המחסום הלך והתרוקן.

09:45  ביציאה עברנו עם המכונים במחסום המכוניות. החייל דרש להציג תעודות זהות ובדק את תא המטען בנוכחות הנהגת. הוא הודיע כי לפי הנהלים רק הנהגת ובני משפחתה יכולים לעבור במכונית - והוא לא מבחין בין יהודיות לפלסטינים (הידד! סוף סוף שיוויון). כלומר כל הנשים פרט לנהגת צריכות לחזור לסככה, להצטרף לתור, ולעבור את המחסום דרך מעבר הולכי הרגל. אמרנו כי זו לא פעם ראשונה שאנו עוברות במכונית, וכי לא ידוע לנו על נוהל כזה. ביקשנו את שמו ואת מספרו האישי. החייל סירב לתת לנו פרטים. לטענתו עד עתה נתנו ל"נשות ווטש" לעבור את המחסום אבל לפי הנוהל הקיים ישראלים צריכים לעבור את המחסום בדיוק כמו הפלשתינים. דרשנו שייקרא למפקד המחסום. המפקד האדיב ביקש שנבין את הסיטואציה הקשה בה נמצאים החיילים - הם כל המשמרת עומדים, בחום. הוא  הסביר שהנהלים משתנים  לעיתים תכופות, וקשה לעקוב אחריהם...  ובעיקר רצה שנעבור מהר בלי לעשות מהומה.  וכך עשינו.