בית לחם, יום ג' 5.2.08, בוקר

 06:30, מחסום בית לחם. הגיהנום הרגיל האופייני למחסום הזה. אנשים דיווחו שהיום הקודם היה גרוע באותה מידה גם בבוקר וגם כשחזרו הביתה אחר הצהריים. 
הדוחק בצד השני, הם אמרו, היה נורא. אדם צעיר שהחזיק בזרועותיו תינוק עמד בתוך שטח המחסום, ליד הכניסה. היה ברור שהוא חיכה לאמו של התינוק. השומרים ניסו לגרש אותו אל מחוץ למחסום, אל הקור ששרר בחוץ. אלא שהפעם השכל הישר גבר, והוא הורשה להמשיך ולעמוד שם. התברר שהתינוק לא שלו – האם הגיעה עם התינוק לתור בצד השני, אלא שהדוחק היה כזה שלא היה אפשר לפנות לה מקום כדי להגיע לראש התור. התינוק הועבר מיד ליד עד שנחת לבסוף בזרועותיו של הזר הזה. נדרשו לאם לא פחות מחמישים דקות כדי להגיע סוף סוף אל התינוק.

 אם המחסום הנורא הזה צריך להיות בכלל, לפחות יש לפתוח תור הומניטרי כדי שנשים, תינוקות, ילדים, חולים וקשישים לא יימעכו בדוחק. נשים חוזרות ומתלוננות על הטרדות.

 אדם אחר, שהחזיק תינוק חולה בזרועותיו והיה מלווה על ידי בתו בת ה-11, ביקש מן השומרים לאפשר לו לצאת מן המחסום בלי לעמוד בתור. הוא הציג את תעודת הלידה של בתו המאשרת שהיא אכן בת 11, אבל לא -- הוא יוכל לצאת עם התינוק, הילדה לא. הוא ניסה להסביר שהוא חושש שהילדה לא יודעת לחזור הביתה בעצמה. אז מה. הילדה נאלצה לחזור הביתה לבדה. אישור עבודה אחד הוחרם, ללא הסברים, כרגיל. האישור היה בתוקף עוד ליום הזה בלבד; לבעלים היה אישור חדש ליום המחרת. יום עבודה אבוד. עוד שניים לא הורשו לעבור כי המחשב לא זיהה את טביעות כף היד שלהם. 

בערך ב-07:30 מתנדב של הארגון האקומני העריך שכ-600 אנשים עדיין חיכו בצד השני. הוא עבר לשם שוב, ונדרשה לו יותר משעה כדי לחזור ולהגיח בצד שלנו. שניים מתוך שלושת השערים המגנטיים פעלו בצד הפלסטיני, הוא דיווח, אחר כך אחד בלבד. ברגע מסוים שותקו שלושת השערים, קרוב לוודאי, כדי להקל על הלחץ בצד שלנו. 

בסביבות 08:00 התחילו התלמידים לצאת – גם הם יאחרו לבית הספר. ב-08:30 עדיין עמדו כמאה אנשים בצד השני בשני תורים. ו

שוב מתברר שמחסום בית לחם לא נבנה כדי להתמודד עם אלפי אנשים שממהרים בבוקר לעבודה.