בית לחם, מת"ק עציון, יום א' 14.12.08, אחה"צ

בית לחם

מת"ק עציון, 14:45: עוד במגרש החניה פנו אלינו קבוצה של נשים ובעלה של אחת מהן. הנשים ביקשו להשיג כרטיס מגנטי, אבל מספרים אין להן. אחת מהן, היא צעירה ואחות במקצועה, שנייה אם לתינוק ולכולן קשה להגיע למת"ק בשעות הבוקר המוקדמות על מנת להשיג את המספרים המבוקשים כל כך. באולם ההמתנה אנו פוגשים 15 גברים שגם מבוקשם הוא כרטיס מגנטי, אבל להם יש מספרים. האם להתחנן על נפשן של הנשים בידיעה שזה יהיה על חשבון הגברים שייאלצו להמתין עוד יותר? החלטנו בכל זאת בעד. בעיקר משום שאלמלא כי כן הייתה כניסתן של הנשים מוטלת כולה בספק, וזאת מאחר שההוראות היו שרק לבעלי מספרים תתאפשר הכניסה למשרד. החייל היה מאד קואופרטיבי ומבין, ולמרות שגם הוא סבר שזה לא במיוחד הוגן כלפי הגברים, הוא הבטיח להיוועץ בממונים עליו ולראות מה ניתן לעשות. כעבור מספר דקות הוא הודיע בגאווה שהוא הצליח להסדיר את העניין והנשים יכולות להיכנס. הוא היה גם רגיש דיו ויחד עם 5 הנשים הכניס 5 גברים. אחד או שניים מאלה שעדיין נותרו מאחור בהחלט התרעמו, כשדאגתם העיקרית הייתה שהם בכלל לא יוכלו להיכנס היום ויהיו נאלצים לבוא שב ביום ראשון הבא אף כי הם ממתינים שם מן השעות הקטנות של הבוקר כדי לקבל מספר. היות שהשעה הייתה רק 15:00 ניסינו להפיג את חששותיהם באמרינו שנותרו עדיין שעתיים עד לסגירה. בסופו של דבר צדקנו. כעבור כשלושת רבעי השעה לערך, כל עשרת הגברים שמספרים בידם עברו דרך הקרוסלות לתוך המשרד.  בינתיים, כל חמשת הנשים יצאו כשכרטיסם המגנטי בידם. האחות הצעירה חיבקה ונישקה אותנו ואמו של התינוק הייתה כולה תודה. מחד, הרגשנו בושה על כך שמודים לנו על התערבות בסיטואציה שלא הייתה צריכה להתקיים מלכתחילה, אך מאידך ידענו שנשים אלה תשובנה לבתיהם בידיעה שבמקום כלשהו ישנם כמה נשים ישראליות מוזרות שאיכפת להן. כמוהן אולי גם 5 גברים נוספים שלמרות שלא היו להם מספרים התחננו בפני החייל שיכניס אותם. הוא סירב כשהוא מסביר שיהיה זה הוא שיקבל על הראש בשל הכנסת אנשים ללא מספרים, אבל הצלחנו בסופו של דבר להגיע איתו להסכם – בעוד כמחצית השעה, ב-16:30, הוא יבדוק שנית את מצב העניינים בפנים ויודיע לחמישה סופית האם יש להם סיכוי להיכנס, אם לאו. בינינו לבין החייל, הצלחנו להעניק להם חצי שעה נוספת של תקווה.

 מחסום בית לחם, 16:20: בחוץ אין תורים, בפנים ארבע עמדות פתוחות. הפועלים ("ברי המזל" כפי שאנו נוהגות לחשוב עליהם משום שלהם יש לפחות עבודה בירושלים כמו גם אישור עבודה) באים בגלים, וכולם עוברים תוך כמה דקות אל בתיהם ומשפחותיהם.