בית לחם, יום ד' 21.4.10, בוקר

Observers: 
חנה ב' ואיתי אורח
21/04/2010
|
Morning

סוף סוף הוסר הסגר של יום העצמאות, עובדה שהיתה יודעה לכול כבר מימים ימימה. יום העצמאות לא בא בהפתעה, הוא מופיע בלוח השנה תמיד באותם תאריכים ואין צורך במגדת עתידות. הכול ברור וידוע. לאור זאת, האם לא כדאי להגביר את קצב העבודה? אבל כיבוש הוא כיבוש - והאנשים האלה הרי ממילא "לא בני אדם".

04:00 המחסום סגור, בתור כבר כ-200 אנשים, רובם יושבים או שוכבים ישנים. אפילו מוכרי הקפה טרם הגיעו והשוק במגרש החניה עוד לא נפתח.
04:30 - התנועה מתחילה להתגבר. השוק נפתח ומוכרי הקפה "עושים חיל". המחסום ס ג ו ר.
05:07 - "המשיח הגיע" המחסום נפתח. כבר ברגע זה ברור כי היום יהיה יום קשה. הקצב כל כך איטי החל מרגע הפתיחה, שלא נראית שום אפשרות להתפתחות "חיובית". אנחנו מחכים.... התור הולך ומתארך והעצבנות גוברת. מתחילים בטלפונים - אבל בשעה כזו כולם עוד מתאוששים מחגיגות יום אתמול - אין תזוזה.
06:00 - קצב המעבר איטי להחריד - הטלפונים לא עוזרים. המון תלונות מופנות אלינו "תעשו משהו". הרגשנו "אשמים" למרות חפותנו היחסית.
06:30 - עדיין מהומה גדולה ועצבנות אין קץ. רבים קופצים מעבר למכלאות ולגדרות התייל ונדחקים בתור. צרחות עד לב השמיים.
06:45 - החלטנו לעבור לצד הישראלי. האולם ריק הכל מתנהל על מי מנוחות. החיילות שרועות בכסאותיהן ומדברות בטלפונים. אין אנשים.
טלפונים - מקבלים את התשובות הרגילות: "שאלנו [במחסום] והכל בסדר, נורמלי לחלוטין". ויכוח סרק בינינו לבינם על מי דובר אמת. מעל ראשינו מטיילות בנחת ובשביעות רצון הגורילות של החברה האזרחית. הנשק שבידם ענק ואליו מתלווה אקדח וסכין וכמובן שכפץ - מפחיד! האורח שואל בתימהון - "מה זה? מי אלה?".
07:30 - אין שיפור. עוד טלפונים. היוצאים, שחלקם מכירים אותנו מתלוננים מרה. אנו מבוישים וחסרי אונים.
08:30 - הקצב קצת מהיר יותר, אך לא מאפשר עדיין לאנשים להגיע בזמן לעבודה. בינתיים מופיע נחיל של ילדים קטנים וחמודים בדרכם לגן החיות. כולם עוברים דרך המחסום - אך קולות הצהלה ושובבות הקטנטנים הללו משכיחים לרגע את הזוועה.

08:45 - החלטנו לעזוב. בדרך החוצה נתקלנו במקרה במפקד המחסום - איש המשטרה הכחולה. התלוננו. "כן היום הייתה לנו בעיה כי הסגר נגמר ואין לנו די כוח אדם"!
 לא ידענו אם לבכות או לצחוק..... כאשר ציינתי כי את התשובה הזו אנו מקבלות כבר שנים נתבקשתי לא"להיות צינית". נו באמת... צינית?

לפחות הצלחנו להאיר את עיני אורחנו לנעשה - אם כי חלק הוא הכיר משירות מילואים במחסומים. מקריאה בעתון קיבל את הרושם שהכל כבר השתנה וכולם עוברים כמו בדרך לחו"ל.....
בוקר טוב עם ישראל, קום התנערה ובוא לראות את האמת!