קלנדיה, יום ד' 16.12.09, אחה"צ
15.25 פקק במחסום לפני קלנדיה, בפניה מצומת עטרות.
קלנדיה, בקרוסלות הקדמיות שלפני שרוולי הבידוק הכמעט ריקים, עומדים כשמונים איש. החיילת משחררת אחד אחד. עסוקה בפלפון שלה. מישהו צריך לחזור על עקביו, אין מרווח מספיק לשני אנשים.
אישה זקנה וחולה נתמכת מכל צד על ידי בתה ונכדה. ביקשנו מהמת"ק לפתוח את השער ההומניטארי. אחרי עשרים דקות הגיע חייל ואמר לנו שרק מי שיושב על כסא גלגלים יכול לעבור דרך השער ההומניטארי. מאחר שלאישה לא היה כסא גלגלים הוא הציע שתתגנב להתחלת התור שבכלוב ואז יתנו לה לעבור. הכלובים, כידוע, צרים ביותר, בקושי אדם אחד מוצא לו שם מקום לעמוד. אישה זקנה עם מקל ומלווים לא תוכל להגיע לתחילת התור. קצין המת"ק הציע פתרון אחר: הוא יתן לכל האנשים בכלוב לעבור מהר כדי שהזקנה תוכל לעבור, אבל תמורת זאת הוא יסגור את כל הכניסות האחרות. לא יכולנו להסכים לענישה קולקטיבית זו. אחרי כמה דקות של משא ומתן הגיע קצין, מפקד מעבר קלנדיה במדים כחולים ונתן הוראה להעביר את כל האנשים שעומדים בכלובים ולהכניסם לשרוולי הבידוק. תוך שתי דקות התרוקנו הכלובים. אחר כך הוא ניגש אלינו ואמר לנו שאנחנו משקרות, מדוע אמרנו שהמון אנשים מחכים בתור, הנה עובדה - הכלובים ריקים. אנחנו מכירות כבר את הטריק הזה. הצענו לו לראות את התמונות במערכת הפיקוח שלו כמו כן הראנו לו את התמונות שאנחנו צילמנו, הוא המשיך לטעון שאנחנו משקרות וממציאות.
אמבולנס הגיע לכיכר הצפונית. הסברנו לעינת שהאמבולנס הפלסטיני צריך לחכות לאמבולנס ממזרח ירושלים ואז יעבירו את החולה בשיטת גב אל גב
. החלטנו לעבור לצד הדרומי כדי שתראה כיצד זה פועל.
16.23 התחלקנו לשני שרוולי בידוק. שמענו רק צעקות: "מה לא מובן? את מצפצפת מהנעליים!" החיילת צועקת בעברית והאישה אינה מבינה, החיילת צועקת: "דברי איתי בעברית לא בערבית, לא מעניין אותי.. תראי תעודת זהות, תקשיבי לי חתיכת קופה". ילדים נרדמים על הידיים של ההורים. אחרי עמידה במשך 35 דקות, סוגרים את השרוול ללא הודעה - החיילים יוצאים לאכול ואנשים ממשיכים לעמוד. אחר כך, לאחר שהאישה נלקחת על ידי השב"כ מודיעים לקהל התשוש לעבור לשרוול אחר, מתחילים את התור מחדש. השתחררנו אחרי חמישים דקות.
שתיים מאיתנו שעברו בשרוול מקביל - החיילת רצתה לעצור אותן וקראה למשטרה. מפקד המשטרה אמר לה "תעיפי אותן מפה, מה נעשה איתן?"
השלט: "נא לשמור על הנקיון", עוד תזכורת צינית.
לסיכום, עינת שכמעט ולא דיברה, ציינה שהתרשמה מההשפלה.