יום א' 14.10.07, אחה"צ

נסענו דרך צומת ג'ית. תור של כ-30 מכוניות מכוון צפון, 3 חיילים בודקים מכוניות משלושה כוונים לסרוגין, מעבירים בעיקר את המכוניות המגיעות מדרום ומזרח ונהגי הבאים מכוון צפון מתלוננים על המתנה של שעה וחצי. נהג אחד אומר שהוא כבר שלוש וחצי שעות במחסומים ולנו לא נעים לשאול מאיפה הוא מגיע. מאיפה הוא כבר יכול להגיע? שלוש וחצי שעות?

במוקד של הצבא מסבירים ש"יש בידוק קפדני בגלל החג".  מה ה"בידוק הקפדני" שייך לחג של הפלסטינים? ומה כשאין חג? ועוד תהינו מה יותר מעצבן ומייאש, הבידוק הקפדני ושעות ההמתנה הארוכות, חוסר התחשבות המשווע דווקא בזמן החג או התשובות המטומטמות. כפי הנראה כך הצבא  משכנע את עצמו.

-ולכבוד אותו חג ממש גם בצומת יצהר מחסום דרכים, כ-12 מכוניות ממתינות למעבר ושוב שלושה חיילים בודקים את כל אלה שבאו זה עתה ממחסום ג'ית או מחסום חווארה. תשובת הצבא כבר היתה ידועה ולא טרחנו לשאול.

15:30 - במחסום חווארה - "היי, היי, היי תעמדי שם" מורה לנו חייל עוד לפני שאנו מתמקמות במקומנו הקבוע ליד הקרוסלה, "יש כאן עכשיו חוקים חדשים!" ומי קבע? "אני קבעתי!", ומי אומר שאתה קבעת? "המ"צ אומר, הוא יודע". ביקשנו לדבר רק עם המפקד  ומשהגיע הוא משתיק את החייל, מבקש שלא נדבר עם החיילים, מחזיר את החייל לתפקידו בעמדת בדיקת המכוניות והוא נאלץ לגור איתנו בשכנות  עד שעזבנו לקראת 18:00 למחסום בית פוריכ. 
 

במחסום בית פוריכ מעט אנשים, התור הצדדי פתוח לנשים, מבוגרים והמון ילדים ותינוקות לבושים בגדי חג ובידיהם מתנות, בעיקר צעצועים לילדים. את התור הצדדי מעביר קצין בדרגת סג"מ במהירות וללא הצקות מיותרות. הרבה מאוד נשים מחייכות ומברכות אותנו לשלום. המחסום מתנהל בשקט ובענייניות.

לעומת זאת בתור המכוניות הבדיקות איטיות מאוד, אנשים נדרשים לרדת מהרכב במרחק רב, הנהג מתקרב עם התעודות של כולם, אחר כך חוזר למכונית ומתקרב לעמדת הבידוק עם המכונית  ורק אחר כך מתקרבים שאר הנוסעים. ואז חיילת מ"צ מעבירה את הנשים והגברים כולם בדיקות עם מגנומטר ידני - ממש מסאג' לגברים: חזית ואחוריים ולכל אורך פנים וחוץ הרגליים והזרועות, מפסעה וישבן  תוך כדי הסתחבקויות עם עמיתיה, לאט ויסודי ובסוף את התעודה מושיטה לבן האדם כשראשה מסובב ממנו והלאה, מתעלמת ממבטו לחלוטין. (המחזה צולם בוידיאו).

האם מיעוט הנשים הנוסעות במכוניות חשודות יותר מאלה העוברות בהמוניהן בתור  הולכי הרגל?

מכונית פרטית עם ילד חולה מאוד מותרת להיכנס במהירות רבה לשכם ומאוחר יותר מגיעה מכונית שנייה עם ילד פצוע ומדמם וגם היא מוכנסת  במהירות רבה לשכם.

בחור הלבוש חליפה תבקש להוריד את הג'קט ולנער אותו לעיני החיילת. פלסטינים אזרחי ישראל יוצאים בשמחה משכם ואומרים שהיום סוף סוף נתנו להם להיכנס ללא בעיות. קצין בדרגת סג"מ מסייע לזוג קשישים לסחוב את התיקים והמזוודות עד לעמדת המוניות בכוון שכם.

18:08 - כלוא ראשון בצינוק. בן 35, תושב מחנה הפליטים אל- עין. הוא מלווה על ידי אחיו ואחותו הגרים בביתא ומבקש להסב איתם לארוחת החג.לדבריה אחים הוא שוטר פלסטיני שהיה כלוא בישראל ושוחרר לפני שנה וחצי ומאז ממררים את חייו במחסומים. דלת הצינוק נסגרת עליו והאחים מתבקשים לעמוד הרחק מהקרוסלות. מרגע כליאתו לא מפסיקים החיילים לעלות אליו לרגל, כולם בתפקיד חוקרים מומחים: המאבטח והסמל והסמל ראשון והסג"מ והמ"צ ועוד מ"צ וגם השב"כ (כנראה)  בשיחת טלפון ארוכה שהוא מורשה לנהל מחוץ לצינוק (בעיות קליטה?) ומוחזר אליו מיד עם סיומה.
בשעה 17:44  מוסר לנו המוקד שהאיש "מנוע בטחונית לכל סוגי המעבר, ובעמם אינו כלל  שוטר פלסטיני, ומאחר שהזמן המותר לעיכובו נגמר הוא ישוחרר בקרוב מאוד ויוחזר לשכם ולא יוכל לצאת ממנה". בצער קורע לב הוא  נפרד מאחיו והם חוזרים הביתה בגפם, לא לפני שהם אומרים לנו פעם נוספת שהוא כן שוטר פלסטיני.

בינתיים  כלוא נוסף הנחשד בהחזקת תעודת זהות מזויפת. המומחה לענייני תעודות מזויפות, מ"צ סמל אלכס  בודק ארוכות  ופוסק שיש סימנים מחשידים. כשעה לאחר מכן הוא משוחרר ונשלח חזרה לשכם אלא שהוא נעמד שנית בתור וכשהוא מגיע לעמדת הבידוק שוב כולאים אותו בצינוק.

17:15 - הסככה מלאה. תור מכוניות מצטבר בכניסה לשכם. בעל התעודה ה"מזויפת" מתעקש להגיע לביתו בקבלאן עוד היום, מתווכח עם מפקד המחסום, עם מ"צ אלכס ועם נציג המת"ק שאנו מבקשות את התערבותו. שוב מחזירים אותו לשכם אבל הוא מתעקש ומסביר ומתחנן ולבסוף המת"ק מחזיר לו את התעודה ומתיר לו לעבור.   עינו החדה של אלכס צדה אותו בדרכו החוצה, רץ אחריו וחוטף את התעודה מידו ומחזיר אותו בפעם הרביעית לשכם. מזל שהמת"ק עומד במעבר ומתערב ואלכס מתרצה "רק רציתי לבדוק שהוא לא זולג".

- משפחה עם ילד נכה בכסא גלגלים מבקשת לעבור על הכביש כדי שלא להיתקע בקרוסלת הכניסה אבל מתירים רק לאחד מהם המוביל את  עגלת הנכה, והאחרים נשלחים לקרוסלה.

אם וילדיה עם ג'ירפה מפרווה מתקשים לשכנע את החייל שזו רק ג'ירפה מפרווה. הוא שולח אותם למכונית השיקוף שכבר מזמן עזבה, ואז ממשש אותה בכל חלקי גופה. הילדים (וגם אנו) מצחקקים בינם לבין עצמם מול המראה  המגוחך משהו. 

מחסום בית פוריכ -  האם יתאפשר בבית פוריק ביקור התזמורת ?

18:30 נקראנו למחסום כדי לראות מה אפשר לעשות עם תזמורת שהגיעה מטול כרם, אחד מנגניה הוא (אבוי) בעל תעודת זהות כחולה והם הוזמנו לנגן בחפלה בבית פוריק. אכן קומבינה שלא מוצאים בכל יום - פלסטינים שרוצים לנגן בשביל פלסטינים בכפר פלסטיני על אדמת פלסטין.  שעתיים הם  ממתינם  ועוד מעט  צריכים לחזור כי מחסום בית איבא אליו הם "שייכים" נסגר בשמונה (20:00). לאחר דיבור ועוד דיבור עם המוקד והמת"ק  מתקבלת החלטה לאפשר להם להיכנס והחגיגה כמעט ומתחילה במחסום עצמו.

במכלאה 2 נערים וכשאנו מתקרבות כדי לדבר עם מפקד המחסום הוא מסלק אותנו בגסות רוח . הצלחנו להבין שאשמתם בכך  ש"ניסו להתגנב מהמחסום" (כלומר, מפאת גילם הצעיר הם נטולי תעודת זהות וניסו להתגנב הביתה כדי לא להזעיק את הוריהם למחסום. מאוחר יותר ולאחר שהם מרצים את ענשם מגיע אביהם ולוקח אותם הביתה.

בינתיים מגיע אוטובוס עמוס באורחי חתונה, מכל מושב מציצים בערך שבעה ראשים, הרוב נשים והמון המון ילדים, ילדות ותינוקות שהצעירה ביניהם בת שבועיים ואביה הגאה נושא אותה בסלקל בעודה ישינה. האוטובוס ממתין עד שהחיילים יתנו סימן (איתות בפנס כיס),  כל הנוסעים נדרשים לרדת ולעבור בקרוסלות הנפתחות בלחיצה  כפתור בעמדת הבידוק.  אחת אחת עוברות תחילה הנשים עם הילדים, חלקן נכלאות בהקרוסלה בין לבין, לעיתים נכלאים הילדים, לבושים בנצנצים ובדי מלמלה, מחוייכים ומאושרים, אפילו המחסום לא מקלקל להם את השמחה. בינתיים נבדק האוטובוס שמא בקרב המוו הילדים יעבירו פצצה לתוך שכם.

ובכל אותו הזמן עומדת  בכניסה לשכם מכונית פרטית נטולת לוחית זיהוי של אדם נכה הנשען על קביים ומתווכח עם החייל וחוזר אליה כלאחר יאוש.  על אף התעודות המעידות על קנייתה (לפירוק) החיילים אומרים שהיא גנובה והורידו את הלוחיות  והמשפחה, שני גברים (אחים), אשה וארבעת ילדיהם לכבוד החג מבקשים לצאת לבילוי בעיר הגדולה. יותר משעה הם תקועים במחסום ועכשיו כבר חושך וקר והם ויתרו ומבקשים לחזור הביתה. החיילים ממתינים למשטרה  שאינה מגיעה והמת"ק מבטיח שאם לא תגיע בקרוב (ללא הגדרת זמן) הוא עצמו ידאג לשחררם. לאחר 20 דקות נוספות  ועוד שני טלפונים  בהם נאמר שהמ"פ  והמג"ד כבר יודעים  והם בודאי ישוחררו בקרוב. לאחר 10 דקות מגיע המ"פ,  בודק את המסמכים, מחזיר להם  את התעודות ואפילו מתיר להם להיכנס לשכם עם הרכב. השמחה שפורצת מפי הילדים  שווה הכל.

ואנחנו הבטנו על הילדים השמחים האלה בצער רב ובלב כבד, איזה מין ילדות הם חווים ואיך יהפכו לאנשים שמחים וטובי לב בצילם של המחסומים המררים להם, להוריהם ולמשפחתם את החיים ביום ובלילה, בימי חול,  במועדים ובחגים.