מעבר אייל, יום א' 9.8.09, אחה"צ
הגענו למקום ב-15:40. תוך זמן קצר הגיעו פועלים ופועלות רבים מאוד והתורים גם לפני קרוסלת הכניסה הכחולה וגם בפנים, לפני עמדות הבדיקה (רק שתי עמדות פעילות) היו ארוכים וצפופים.
אחראי המשמרת ניגש אלינו ובנימוס רב שאל אם הכול בסדר ואם אנחנו זקוקות למשהו.
משהבין שאנחנו נשארות על עמדנו צמודות לסורגים שליד הקרוסלה, לידינו ומאחורינו המון פלסטינים, שב וחזר על כך שאנחנו מהוות/יוצרות לו בעיה. דחקנו בו להסביר מה הבעיה. שלא נראה מה עושים.
"מה, אתה מתבייש במה שאתה עושה? מה יש להתבייש, זו עבודה, לא?" התשובה, כצפוי: זה בטחוני.
ואז הוא עבר לעניין המסכנות את עצמנו ובטחוננו האישי. "למה?" "כי זה בכל זאת מעבר של פלסטינים.
לא של שבדים". אה. הסברתי שמהיכרות אישית גם עם אלה וגם עם ההם, אז אין בעיה. שב וטען שהוא משוכנע שאני מכירה שבדים אבל לא פלסטינים.
"נו, אז בדיוק בשביל לשמוע ממך דברים כאלה אנחנו כאן..." כאן התכרכמו פניו והוא הסתובב וחזר פנימה לעומק המתחם. זמן ממוצע של המתנה מבחוץ ועד לבדיקה עצמה: 10 דקות.
הפלסטינים רובם ככולם מבוגרים, שקטים, מרוכזים, ביניהם מאירי פנים וברגע שיא נדיר:
איש אחד הביט אלינו, הביט פנימה אל התור המשתרך לבדיקה, ושאל אותנו בחיוך חמוד:
"נ ו, עד מה מתי? עד מתי רשעים יעלוזו?" !!! שכה אחייה.
עזבנו ב-16:30