ארתאח, יום ה' 30.4.09, אחה"צ

ארתאח

04:20 - הגענו למחסום בשעה מוקדמת, ארבע ועשרים לפנות בוקר. לעומתנו, פלסטיני שרוצה להגיע לעבודה בזמן, מגיע למחסום בשעה 3- 3:30. ואם הוא מאחר, הוא מטפס מעל הגדר מקדימה כדי לנסות לקדם את עצמו בכניסה. הדבר מגביר את הצפיפות והמתח והעצבנות השוררים ממילא בתור הענק שמצטבר לפני המחסום. במתחם של כ-60 מ' ברוחב של כ-3-4 מטרים עומדים מאות או אלפי בני אדם ומחכים לאור האדום שיכבה על מנת להידחף פנימה. ככה במשך שלוש שעות בערך. כשכבה האור מתפרצים פנימה כ-20 אנשים ונשים מתוך שלוש הקרוסלות שמסתובבות באותו רגע, לכיוון הקרוסלה הבאה וממנה פנימה למתקן.

המחסום נפתח בשעה 04:30 בדיוק. בשעה 05:45 כבר היו מעט אנשים באזור שלפני המחסום.

אנחנו עברנו מצד לצד פעמיים כדי לראות ולשמוע מצד היוצאים.

היה רגע שאישה ניסתה, מסיבה לא ידועה לנו, לחזור בחזרה מן המחסום ולא הצליחה להשחיל עצמה דרך הקרוסלה, מאחר שאין מצב שמישהו יוותר על השנייה שיש לו להיכנס פנימה. הלכנו לבקש מהנוטר של חברת השמירה לסייע לה. הוא לא השקיע בזה רגע מחשבה ואמר שזה בעיה שלהם. כשחזרנו לצד השני היא כבר לא היתה.

בזמן שעמדנו בצד היוצאים, מייד ניגשו אלינו אנשים לספר ולהתלונן.

הקושי במעבר במחסום, שנובע מכמות גדולה של אנשים לעומת מיעוט כוח אדם לביצוע הבדיקות, גורם לפועלים להקדים לבוא כדי להימנע מאיחור להסעות. כך - יום העבודה שלהם, שכולל את הנסיעות הלוך וחזור, נמשך מאמצע הלילה ועד אמצע הערב שלמחרת. מעט שעות שינה ומעט מאוד שעות בית.

שכר העבודה, שממנו מורידים עלות הנסיעה ותשלום עבור העסקה למעביד, מצומק (גם ביום של ביטול עבודה עקב איחור נדרש העובד לשלם 50 ₪ ונסיעות). אך עדיין מי שעובד נמצא במקום טוב יותר ממי שאינו עובד בשל מניעה ביטחונית.

עבודה בגדה אינה בנמצא, ואם כן, השכר זעום.בקיצור, לאן שלא נסתכל, קשה קשה. קשה.

התלונות של הפועלים הם על: פתיחה מאוחרת של המחסום. צפיפות, לחץ, דוחק, פחד מאיחורים.

הנוכחות שלנו במקום בזמן אמת, פעם אחר פעם, נותנת אולי תחושה שיש לנו כוח לשנות, אבל לצערנו לא נראה שזה בידינו.בהרגשה שלנו (צוות היום) אין די בעדות או בהקשבה במקרה הזה. חובה לעשות משהו. למרות שהמעשה הוא בגדר של קוסמטיקה בלבד. עדין יש כאן מצב של סיוט מתמשך לאלפי אנשים ובקלות יחסית ניתן לייצר מצב טוב יותר. ייתכן ומצב של מעבר פתוח 24 שעות ישנה את ה"טירוף" הזה.