מחסוםWatch מתריע

מחסום בית לחם (מעבר רחל) – סיכום לשנת 2011

מחסום בית לחם, הידוע גם כמחסום 300, הוא שער הכניסה לאזור ירושלים ולישראל עצמה עבור פלסטינים החיים בחלקה הדרומי של הגדה המערבית. מאז סתיו 2007, מופעל המחסום בידי חיילי המשטרה הצבאית, משטרת ישראל ואנשי אבטחה של חברה פרטית. אלפי פלסטינים עוברים דרכו ברגל מדי יום, וכך גם תיירים בדרכם מבית לחם ואליה. היות שהמחסום גובל בשטח A, הנמצא בשליטת הרשות הפלסטינית, אוסר החוק הישראלי על מעבר אזרחים ישראלים דרכו.

הכניסה למחסום מהצד הפלסטיני

למחסום יש כל המאפיינים של מעבר גבול, הכוללים ביקורת בטחונית ובדיקת מדוקדקת של תעודות זהות . עם זאת, הוא ממוקם כשני קילומטר דרומית לקווי שביתת הנשק משנת 1949(הקו הירוק), בתוך הגדה המערבית, בשטח פלסטיני הנמצא תחת שליטה ישראלית.

במהלך שנת 2011 נערכו תצפיות נקודתיות במחסום בית לחם כדי לברר את הגורמים לקשיי המעבר במחסום זה. (ראו גרף בסוף המסמך)

בתקופה המתייחסת לדוח זה נערכו ספירות תכופות של העוברים במחסום בימי העבודה הרגילים. ברוב הבקרים עברו במחסום בכיוון לירושלים כ- 2000עד 3000פלסטינים, רובם גברים בעלי אישורי מעבר, אם לעבודה בישראל ואם בשל צרכים אחרים.

במחסום יש שלושה נתיבים: שניים לנכנסים לירושלים ואחד ליוצאים מירושלים. הכניסה למחסום מכיוון בית לחם היא דרך מכלאות ארוכות הממוקמות לאורך חומת ההפרדה. המשך המעבר הוא דרך קרוסלות המופעלות בידי חייל המאפשר בכל פעם לקבוצה של אנשים להיכנס. בנקודה זו נערכת בדיקה – לעתים שטחית ולעתים מדוקדקת – של האישורים הנדרשים. אחרי מעבר דרך קרוסלות אלה – כולם עומדים יחדיו בתור הכניסה לבניין המחסום.

מחסום בית לחם מצידו הפלסטיני

השער ה"הומניטרי" אמור לאפשר גישה נוחה יותר לנשים, לילדים, לקשישים ולתיירים. למעשה מאפשר השער ה"הומניטרי" לעוברים בו  לעקוף את התור הארוך בכניסה למחסום. הנכנסים חייבים לעמוד בתור לגלאי המתכות ולביקורת התעודות יחד עם כל האחרים. יתרונותיו של הנתיב ה"הומניטרי" הם לפיכך מוגבלים מאד, גם כאשר הוא  מופעל באופן מלא.

במבנה המחסום יש שלושה שרוולי בדיקה שיש בהם גלאי מתכות (מגנומטר). רק לעתים נדירות פועלים כל שלושת גלאי המתכות בו בזמן. השלב הבא הוא בדיקת תעודות הזיהוי והאישורים הנדרשים. סורק מוודא שהאישורים אכן שייכים למחזיק בהם. כאן נערכת גם הבדיקה הביומטרית. רק  בנקודה זו מוחזרים מסורבי הכניסה לבית לחם אחרי שעברו את כל שלבי הביקורת והמתינו זמן רב.   

התור הארוך ביותר בשנת 2011נמדד ביום א', 30באוקטובר, כאשר כ- 700איש כבר עמדו במקום בשעה 04:00.  היות ש"כלוב" המתכת המסורג המשמש להסדר התור אינו ארוך מספיק, הדוחק בתוכו הוא עצום. רבים מנסים לפלס דרך לראש התור באמצעות טיפוס על גג ה"כלוב", הרמתו והידחקות דרך החרכים. בימים שכאלה פורצות דרך קבע תיגרות בתור.

סיכום

המעבר "ההומניטרי" הביא תועלת מוגבלת מאד למשתמשים בו עקב זמן הפתיחה המאוחר והבלתי צפוי, וסגירתו הבלתי מוסברת במהלך הבוקר. כשישים נשים עוברות במחסום בשעות הבוקר וכן כשישה ילדים. שליש עד חצי מהנשים והילדים נאלצים לעבור במעבר הרגיל, כי המעבר ה"הומניטרי", האמור לשרת אותם, לא הופעל. לאחר הכניסה למחסום תלוי מתן הקדימות בתור לנשים ברצונם הטוב של הגברים - מצב בלתי נסבל שעליו מתלוננות הנשים מאד.

אין אפשרות לטפל בו במקום בתקלות טכניות הקשורות בכרטיסים המגנטיים.הפלסטינים נאלצים לשרך רגליהם למת"ק עציון, ולהמתין שם בתור,  הכל לשם פעולת תיקון פשוטה ושיגרתית.

מאז שהונהג הצורך באישורי תפילה נפגע חופש הפולחן של הפלסטינים, חופש שבו מתהדרת מדינת ישראל.

אחת הבעיות המשמעותיות ביותר שבפניהן עומדים אנשים הנכנסים לירושלים היא הקושי לצפות את משך זמן המעבר במחסום. ברוב מקומות העבודה מתחיל יום העבודה בשעה 06:00 או 07:00. אמנם בשנים האחרונות נפתח המחסום למעבר כבר בשעה 04:00, אך בשעה זו כבר ממתינים במקום מאות פלסטינים. בדיקות חוזרות ונישנות במחסום, תלות בציוד טכני מתקלקל ואיוש חסר של עמדות הבדיקה הם הגורמים העיקריים לעיכובים הקשים בשעות שיא התנועה. אילו ניתן היה לצפות את זמן המעבר היו הפלסטינים מתאימים את שעות ההגעה שלהם. אולם כדי להבטיח לעצמם שלא יפסידו שעות עבודה ולעתים אף את יום העבודה כולו – מגיעים ראשוני הממתינים למקום זמן רב לפני פתיחת המחסום.  

מספר התלונותעלהתנהלות החיילים והשוטרים ירד בשנת 2011, והמפקדים התייחסו לתלונות.  לעומת זאת, התנהגותם של המאבטחים, שכירי חברת השמירה, אינה ראויה.

ממוצע חודשי של הנכנסים למחסום בשעות 04:00 -08:00 ב-128 ימים בשנת 2011. 10  ימים שבהם נכנסו פחות מ-1500 אנשים לא נכללו(בחודש יוני לא נערכה ספירה

הסיורים שיוזם שר החינוך, שלטענתו אינם פוליטיים, חזרו והעלו את חברון לשיח הציבורי. הטענה כלפי יוזמה זאת היא שיש כאן "שימוש מניפולטיבי בתלמידים ובמורים שיהפכו בעל-כורחם לכלי משחק פוליטי". אך לדברי השר, משרד החינוך מקפיד לשמור על ייצוג של יותר מתפיסת עולם אחת. האמנם? – ניסיון שעשה בית ספר תיכון בירושלים לחשוף את תלמידיו ליותר מ"תפיסת עולם אחת" נקטע באיבו.

ברצוננו להביא מספר דוגמאות המשקפות את הקשיים הנוראים שנתקלים בהם הפלסטינים בחיי היומיום בחברון ובדרום הר חברון.

בעיתון ידיעות אחרונות הופיעה כתבה  על אישה, שגרה בתל רומיידה בחברון, ומתנחלים שרפו בפעם החמישית את מכוניתה. האישה פתחה בשביתת רעב כי היא כבר אינה יודעת מה לעשות. הלכנו לראות אותה. האנה אבו היכל יושבת ליד מכוניתה השרופה, מוקפת עיתונאים וצלמים מכל העולם. היא יושבת, אישה מבוגרת, כבדת גוף, רגליה צבות והיא מספרת את סיפורה: אילו הייתה יהודיה הייתה מקבלת מכונית ללא מכס עם תו נכה ורשות להחנות את רכבה הכי קרוב לבית. אך היא אינה יהודיה והיא גרה קרוב מדי למתנחלי תל רומיידה, ולכן אסור שרכבה יחנה ליד הבית. המכוניות שלה ושל שכניה חונות בוואדי סמוך והיא נאלצת כל יום לרדת ולעלות, מרחק של כ-500 מטר, אל המכונית וחזור הביתה. אבל בוואדי עובר שביל "למתנחלים בלבד", ובעצם אסור לה לעבור שם והמכונית בסכנה, והיא צריכה לשלם למישהו כדי שישמור על הרכב. אז איך אפשר לחיות כך? לבקשת הצלמים והעיתונאים האנה קמה ממקומה וראינו עד כמה קשה לה ההליכה. (חברון 18.1.2012).

החלטנו לבקר בבית הספר "קורדובה". בהגיענו למדרגות העולות לביה"ס, מגיע נועם ארנון – דובר הישוב היהודי בחברון - ולמראה האורחת שלנו, המצלמת את איזור בית הדסה, אומר: "צלמי, צלמי את המפלצות". אנחנו מזכירות לו שהם לא מפלצות בעינינו. "גם אם אתם עושים עוולות, אתם בני אדם", הערה שהוציאה לו את הרוח מהמפרשים, הוא מפטיר משהו ונוסע לדרכו.... על הקירות של ביה"ס קורדובה מרוח גרפיטי מאז חודש אוגוסט: "חברון שלנו מאז ומתמיד".
אנחנו מבקשות לדעת איך הסתיימה השביתה שפרצה בגין שינוי נוהל המעבר במחסום תרפ"ט ובו דרישה שהמורות העוברות בו תיבדקנה פעמיים ביום במגנומטר. המנהלת מספרת שהם חזרו לעבודה מכיוון שביום חמישי (20.10.2011) המתנחלים איימו לעלות ולכבוש את ביה"ס: "אם המבנים ריקים אנחנו ניקח אותם". צוות ביה"ס סיפר על האלימות, הקללות וניבולי הפה של המתנחלים. באירוע זה נכחו שוטרים וחיילים ואיש מהם לא עצר את האלימות של המתנחלים, ולעומת זאת עכבו לחקירה את השרת הפלסטיני. המורות החליטו לפתוח את ביה"ס אך יגיעו רק אלו שגרות קרוב ואינן חייבות לעבור את המחסום. מתנדבות ממלאות את מקום המורות החסרות.  19 המורות הגרות באזור H1 ממשיכות לא להגיע. אנחנו מבקשות למצוא דרך לסיים את הסכסוך הנקודתי במחסום תרפ"ט ולחזור לנוהל שבו התאפשר מעבר המורות דרך שער רגיל. להפתעתנו, הצבא הביע נכונות לשתף פעולה עם הגישור שלנו: שוטרים ביחד עם נציג המת"ק הגיעו לשיחה עם הנהלת בית הספר. בפגישה חזרו וציינו הפלסטינים את האנומליה שחווים תלמידי חברון בצאתם ובבואם לביה"ס ואת חד צדדיותה של המשטרה בעמידתה בינם לבין המתנחלים. אחרי דין ודברים ממושך נמצא הפתרון: המורות תחזורנה לנוהל המעבר הקודם, שהיה כל כך חשוב לתחושת הכבוד שלהן מול אלימותם של מתנחלי חברון. (חברון 24.10.2011).

הגענו כדי להתרשם מהסיפור של עקירת עצי הזית באזור. עצרנו ליד המאחז הלא-חוקי אשתמוע, חצינו את הכביש כדי לצפות מרחוק בכרם שחלקו נעקר. לא עברה דקה ולמעלה במאחז הופיעו בריצה 7-8 מאנשי המקום כשהם מסתכלים לכיווננו ואחד מהם מנפנף אלינו בתנועה של "הסתלקו, עופו מפה!". תוך כדי כך הופיע בריצה מהירה גם חייל וכשהוא הגיע לקצה ההר גם כיוון אלינו את נשקו. חזרנו מיד לרכב כדי לא לחמם את האווירה. (דרום הר חברון 24.10.2011).

הרבה אירועים מתרחשים לאחרונה בכפר א-תוואני. אנחנו מזדעזעות מהרשעות ומהאטימות שבהתנהלות המדינה ומוסדותיה כלפי אנשי הכפר. כל חטאם הוא שהם גרים לרגלי ההתנחלויות מעון וחוות מעון, ושבתחום מגוריהם יש ממצאים ארכיאולוגיים. ביום שישי, ה-3.2.2012, הגיעה קבוצת מטיילים מטעם "טיולים בשבילי התנ"ך". קודם ביקרו ביטא, שם יש בריכות מימי נבל הכרמלי, ואחר כך באו לראות שרידים של "בית הכנסת" העתיק בא-תוואני. "מישהו יידע אתכם? ניסה לתאם איתכם?" שאלנו את האנשים, שחצרם הפכה לקדושה. "לא", הם עונים בפליאה על עצם השאלה. האוטובוסים חנו בכניסה לכפר והמטיילים נכנסו ברגל, מלווים במשטרה ובצבא, התפללו ותקעו בשופרות. הצטרפו אליהם יהושפט טור ואחיו מחוות מעון ואנשי התנחלות מעון, שאינם מחמיצים שום הזדמנות להיכנס ולהציק לאנשי א-תוואני. אחרי כשעה וחצי של מהומה הלכו.

באותו ליל שבת נכרתו בדרך מסתורית כ-25 עצי זית ליד ביתם של התושבים ועוד 15 עצים בחלקה מרוחקת יותר. אנשי א-תוואני התלוננו במשטרה. אמש, בחצות, שמעו רעשים, יצאו לראות מי בא. "משטרה, צבא" ענו להם, "כנסו הביתה". נכון, הם באו. לשמור? להגן? לעצור מתנחלים? לא, לא נעצר איש. ככה יום ועוד יום, לילה ועוד לילה.

וקצת היסטוריה: משנת 1981, כשהוקמו מעון ואח"כ החווה הצמודה אליה, נהנים אנשי א-תוואני מנחת זרועם של שכניהם, החל בזיהום בורות המים ע"י השלכת פגרי תרנגולות פנימה, המשך בעקירת עצי זית וכלה בהצקות ובהפחדת הילדים הבאים מהכפרים הסמוכים לביה"ס הנמצא במקום. בשנת 2004 נמצא פתרון, שצה"ל הסכים לו והתחייב לקיימו: ג'יפ צה"לי עם חיילים ילווה כל בוקר את הילדים הבאים מטובא ונאלצים לעבור ליד מעון, בדרכם לביה"ס. צה"ל לא מעז למנוע מבריוני חוות מעון להשתלח בילדים: יותר פשוט ויותר זול להצמיד משמר צבאי לקבוצת ילדי ביה"ס בוקר בוקר. אנשי א-תוואני מתלוננים שבזמן האחרון הצבא אינו מגיע כלל או שהוא מגיע באיחור רב, והילדים, שסוכם ללוותם ב-7.30 בבוקר כדי שיגיעו בזמן לביה"ס, מאחרים או שהם נאלצים לחזור הביתה מחמת הפחד שלהם ללכת ללא לווי. (דרום הר חברון 6.2.2012)

 
חיי היומיום בשטחים הכבושים
 
ילד בן עשר עובר לבדו מדי יום במחסום קלנדיה הסואן והצפוף, בדרכו לבית הספר. הוא קצת חושש  אבל אין ברירה ואין דרך אחרת להגיע לבית הספר. היום יום מיוחד, קנו לו מכנסי ג'ינס חדשים. ופתאום, בהגיעו לעמדת הבידוק, מתעוררת מהומת עולם. כל המנורות האדומות נדלקות הכל מצפצף. החיילים מפעילים "נוהל טרור" ומזנקים בנשק שלוף אל הילד. הילד מבוהל ובוכה. האם הורים פלסטינים אינם יודעים שאסור לקנות לילד מכנסיים מעוטרים בכפתורי מתכת?
 
שנים אנחנו מתריעות על הבנאליות של הרשע, על האירועים "השוליים"  שמדי יום ממררים את חיי הפלסטינים החיים תחת המשטר של הכיבוש הישראלי. מרבית אזרחי המדינה עיוורים למתרחש בשטחים הכבושים וגם אינם מעונינים לדעת. הרשויות מודעות לנעשה בגדה המערבית אך אינן מעוניינות לשנות את התנהלותן ולהקל – הם אדישים לסבלו של האחר,  על אף, שחובתן של רשויות אלה לאפשר חיים תקינים לאוכלוסיה החיה תחת כיבוש.
 
למי אכפת?

פועלים מתחילים את יום עבודתם בשעה שבע בבוקר. כל איחור נרשם, ושכר העבודה מופחת בהתאם למספר שעות האיחור. בשל אי הוודאות בקשר לזמן הנידרש למעבר מגיעים הפועלים למחסומים מוקדם בבוקר. הלחץ העיקרי הוא בשעות 05:00 -07:00, אבל חילופי המשמרות, הגורמים לשיבושים קשים בקצב המעבר, נקבעו לשעה 06:00 –  וכל זה למה? כי בצבא לא יודעים כיצד לחלק את המשמרות אלא ליחידות של ארבע או שמונה שעות !?  
 
כשהגענו בשעה 6 מהחניון כבר יכולנו לשמוע קולות של כעס עולים מאזור ההמתנה. האווירה הייתה מתוחה, אנשים טפסו מעל הקרוסלות, וקהל רב חיכה ליד השער ההומניטארי. עמיתינו האקומנים, שנכחו במקום מאז השעה 4:30, ספרו שהמתיחות נוצרה לפני החלפת המשמרת בשעה 6. החיילת האחראית על פתיחת הקרוסלות ישנה רוב הזמן, וכאשר היא התעוררה מדי פעם לפתוח את הקרוסלות, איפשרה רק למספר קטן של אנשים לעבור.  רק 3 מתוך 5 ה"שרוולים" (מעברי בדיקה)  היו פתוחים בשעה 6. השאר נפתחו רק לקראת 6:30. גם אחרי החלפת המשמרת, נתנו רק למספר מצומצם של ממתינים (בערך 25-30) לעבור בכל פעם וההמתנה לכל פתיחה הייתה של לא פחות מ-10 דקות. כשהשער ההומניטרי נפתח בשעה  6:20, נדחפו גברים רבים לעבר השער בניסיון להידחף פנימה. התרשמנו כי, שלא כרגיל, היום אפשרו הקצינים לכולם לעבור ללא הבדל גיל. מאוחר יותר חזרו לשיגרה ובדקו את גיל העוברים והחרימו את ההיתרים של גברים שלא היו רשאים לעבור דרך השער ההומניטרי. (החרמת תעודת זהות ולו החרמה קצרה אסורה על פי צו אלוף!).(קלנדיה, 13 בדצמבר 2011)

מעבר אמבולנסים
 
בצד הפלסטיני של המחסום, בפאתי הכיכר הצפונית, ממתין אמבולנס. באמבולנס ישבה אישה מעזה, חולת סרטן.  האישה, שהייתה מאושפזת בבי"ח אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים, נלקחה לרמאללה לקבלת טיפול בהקרנות, ועכשיו הייתה בדרכה חזרה לירושלים.  הנהג דיווח שהוא ממתין כבר שעה וחצי בכיכר, כיוון שהחיילים טוענים שלא היה תיאום עם שלטונות ישראל.  הנהג עמד על כך שהיה תיאום ושהוא לא היה יוצא לדרך בלי לוודא שיש תיאום.  בינתיים הגיע אמבולנס שני מרמאללה והמשיך בדרכו ישר לתוך המחסום. חשבנו שיחזירו גם אותו לאחור, אבל לא. אחרי בדיקה קצרה הוא הורשה להמשיך דרומה.  טלפנו בשלישית לחמ"ל לבקש שיאפשרו לאמבולנס עם החולה מעזה לעבור. חייל מאוד מנומס אמר שהוא מנסה לעזור כמיטב יכולתו, ולא הזכיר כל בעייה של תיאום.  טלפנו ליחידת המעברים. חיילת ענתה שהיא בדיוק מטפלת בבעייה ושתאפשר לאמבולנס לעבור בהקדם.  בשעה 4:15 קראו סוף סוף לאמבולנס להתקדם למחסום.  אחרי בדיקה של 10 דקות הוא הורשה להמשיך למגרש החנייה בצד הישראלי – שם האישה הועברה לאמבולנס הירושלמי. (קלנדיה 12 בדצמבר 2011)
 
חידוש במחסום
 
06:25  -  אחרי חודשים שאנו מתריעות על העדר מסתור מפני גשם ושמש לממתינים בתור – נפרס מעין אהל ענק מעל עמדות הבידוק. אבל רק שם, ואילו מעל לאזור שבו ממתינים הפלסטינים לא נבנה דבר. שם מתפתל תור ארוך והנהגים אומרים שהם ממתינים כשעה לפועלים שלהם. במקום נמצאים חיילי מילואים וקצין, אך הם אינם מנסים לקצר את ההמתנה בהוספת חייל לרישום ידני. לדבריהם, לא נורא שהפועלים ממתינים בתור, הרי אחר כך הם יצטרכו להמתין להסעה... (עזון עתמה 8 בדצמבר 2011)
 
הולכים לבית הספר עם "רון בלב ושתיל ביד"
 
היום יש רישום שמות מדוקדק ולכן התור מתארך. נבדקו 25 אנשים כולל ילדים ומשך הבידוק איטי מאוד יחסית למחסום קטן שעובר בו מספר מוגבל של אנשים מוכרים. גם הילדים נבדקים. אנחנו מבחינות בילד קטן מוחה דמעותיו. הוא הוחזר כלעומת שבא עם ילקוטו. הוא בן 10, משיח' סעד, יש לו אישור מודפס מבית הספר בג'בל מוכאבר אבל את הקושאן (תעודת הלידה) שכח בבית.  בינתיים מגיעים עוד שלושה ילדים שהוחזרו: ילדה בת 12 עם אישור מביה"ס וקושאן המעיד על גילה, ילד בן 13 כנ"ל ואתו חבר בן 12 ששני הוריו ירושלמים, הגרים בארמון הנציב. הוא לן אצל סבתו בשיח' סעד ואין לא קושאן ולא אישור מבית הספר. כולם מנועים מבית הספר היום. הזמן חולף והחיילים אינם נענים לבקשותינו לאפשר לילדים לעבור ולמנוע איחור לבית הספר. בינתיים מגיע למחסום מנהל בית הספר התיכון בג'בל מוכאבר ומבקש מהחיילים לקחת אתו את הילד שישן אצל סבתו בשיח' סעד: הוא דודו ומעיד עליו שהוריו תושבי ירושלים ושהוא לומד בבית ספר בג'בל מוכאבר. ויכוח חריף מתפתח והחיילים אינם מסכימים:"איך אפשר לתת לילד לעבור בלי ניירות, כל אחד יבוא לכאן ויגיד שהוא דוד שלו וסבא שלו...". (שיח' סעד 13 בדצמבר 2011)
 
אכיפת חוק
 
יום חורף נפלא. כבר ירד גשם והשדות ירוקים. האדמה בשלה ומחכה רק לחורש, לזורע ולנוטע - אבל לא בואדי א-ראשה. בית המשפט אמר את דברו - הזיזו את החומה ועכשיו צריך "להחזיר את המצב לקדמותו". אבל "חזרה לקדמותו" נתפסת באופן שונה על ידי אנשים שונים. אנחנו ציפינו לראות שדות חרושים וכפריים חרוצים עובדים בהם, בידיהם כלי עבודה ושירה בלבבם. ומה מצאנו? החומה אכן נהרסה והכביש בוטל - וכל הפסולת הזו נטחנה עד דק ונשפכה על החלקות החקלאיות. פסק הדין כובד - אך כדרכן של רשויות הכיבוש, הוא בוצע כך שלא ניתן להשתמש בחלקות. הכל עיי חרבות. מעניין מה היו אומרים כבוד השופטים על הפרשנות שניתנה לפסק הדין שלהם. (ואדי א-ראשה 13 בדצמבר 2011)

שתים עשרה שנה חלפו מאז התחלנו להשקיף באופן סדיר במחזות אלה: איננו אדישות לנעשה ולא נחדל להתריע.

=====================

כותבות המתריע: רות אוטולנגי, איילה זוסמן, יעל ישראלי וחנה בר"ג

יאוש.

תלונות שהתקבלו טלפונית

המקרים שתוארו לעיל מעידים כיצד האטימות הביורוקרטית מובילה  למצבים אבסורדיים, שאין כל קשר בינם לבין ביטחון. גם כאשר הם לבסוף נפתרים, הם מותירים הרבה עוינות ומלבים שנאה.

"ילד פירושו כל יצור אנוש מתחת לגיל 18 שנה" - כך באומנת  האו"ם בדבר זכויות הילד. הגדרה זו מקובלת על ארגוני זכויות האדם בישראל, בשטחים ובעולם כולו. וראה זה פלא: הגדרת האו"ם אינה מקובלת על צה"ל, צה"ל מגדיר כקטין רק את הפלסטיני שלא מלאו לו 16 שנה.מאות אלפי הילדים הפלסטינים הם דור העתיד של מדינת פלסטין. כאשר תקום מדינת פלסטין יהיו נערים אלה האזרחים הבוגרים שיעמדו מול ילדינו שיתבגרו.  במו ידינו ובמעשינו המשפילים והמתעללים אנו אחראים לעיצוב תודעתם של אויבינו מחר.
סוהייב חאדר עבדול עזיז בורקן מחברון,  יליד מאי 95', תלמיד בי"ס,  הושם במעצר ביום 24.2.10. הנער, שנראה צעיר מכפי גילו, לבוש בבגדי אסיר חומים התואמים את מידותיו. (מכאן שהשב"ס מצויד היטב גם לאוכלוסיית הקטינים שמונה כמה מאות.)
"קטינים" בשטחי הכיבוש הם מי שטרם מלאו להם 16 שנים. הנהלים החדשים (2009) של 'בית המשפט הצבאי לנוער', אינם כוללים את שלבי המעצר והחקירה של הקטינים. רק לאחר שהוכן כתב אישום לקטין, יתנהל משפטו בפני שופט שהוכשר לשפוט נערים וקטינים ובתנאים שאמורים להתחשב בגילם הצעיר.
והנה, סוהייב בורקאן, נחקר כמו קטינים פלסטינים אחרים שנעצרו,   ללא נוכחות של הורה ו/או עובד סוציאלי, לעתים בשעות לילה מאוחרות ובידי חוקרים שאומנו לחלץ מחשודים בוגרים הודאות בדרכים מגוונות (לחץ פיזי מתון?). ניסיונם של עורכי דין מלמד שרוב הקטינים מודים בעת חקירתם בעבירה המיוחסת להם.  
סוהייב הואשם ב"יידוי אבנים על ג'יפ של צה"ל מתוך כוונה לפגוע בג'יפ או ביושביו". הוא לא הודה. הוא הכחיש את עדותו של החייל שישב בג'יפ וזיהה את זורק האבן.  
באולם המשפט סוהייב ישב על ספסל הנאשמים בין עצירים בוגרים ובהה סביבו. הסנגור, עו"ד אייד מיסק, הדגיש שסוהייב מכחיש את המיוחס לו, וכן שהחייל מסר את עדותו 15 דקות לאחר שהאבן נזרקה על הג'יפ (ולא פגעה באיש), מבלי שהיה לו קשר עין עם סוהייב במהלך דקות אלה.
הסנגור מיסק הזכיר לשופטת שלגבי קטינים יש לשקול חלופת מעצר, בעיקר לאור העובדה שהקטין עצור יחד עם בגירים בבית המעצר, תנאים שלכל הדעות נחשבים לפסולים. לאחר ההפסקה הודיעה השופטת על הארכת המעצר עד תום ההליכים. (בית המשפט בעופר 2 במרץ 2010).

במחסום בית המרקחת, בגשם שוטף, עוצר חייל ילד בדרכו לבית הספר: המגנומטר מצפצף כשהילד עובר. הילד רטוב ומעוצבן, יושב על שפת המדרכה והחייל עומד מעליו. הילד מסרב לפתוח את הילקוט שלו לבדיקה. החייל מתעקש והילד מתמיד בסירובו. לבסוף, בתיווכנו, הילד מתרצה, התיק נפתח ומתגלה "נשק יום הדין": סרגל מתכת!! הסרגל החשוד נלקח מיד. אחרי רגע או שניים החייל מבין שזה מגוחך ומחזיר אותו לילד, וצורח עלינו שלא נתערב יותר ונעמוד רחוק ובכלל מותר לנו רק להסתכל ולשתוק. (חברון 10.11.09)

צלם חוץ שפגשנו סיפר שבשעה 4:30, כשעמד בתוך המחסום והתבונן, ראה שוטר (כחול) בלוית מאבטח אזרחי שרובהו שלוף, לוקחים מתוך התור ילד כבן 13 (או 14), מעמידים אותו פסוק רגליים ליד הקיר. השוטר ערך חיפוש על גוף הילד והכה אותו בראשו, ושלשתם יחד נעלמו דרך אחד השערים המובילים אל צדו האחורי של המחסום. שאלנו שלושה חיילים שנקרו על דרכנו על האירוע. אחד מהם אישר שאמנם התרחש, אלא שזה ילד ש"כל פעם מנסה שוב ושוב לעבור במחסום בלי אישור" אמר. הפעם כנראה כבר ילמד הילד לקח. (19 באוקטובר 2008)

הילדים הקטנים, בדרכם לבית הספר האזורי, נאלצים לעבור ליד הלולים של חוות מעון. המתנחלים מסבירים כי הילדים "מסכנים את הביטחון" ועל כן הם משסים בהם את כלביהם ומפעילים נגד הקטנטנים האלה אלימות. בדיון בוועדה להגנת הילד של הכנסת, שדן בבעיה ביוזמתנו, הוחלט כי הצבא ילווה את הילדים ויגן עליהם בבוקר ובתום יום הלימודים. הליווי המובטח מאחר לעתים מזומנות והילדים נתונים לנחת זרועם של המתנחלים וכלביהם.

בשבוע האחרון קיבלנו שתי פניות טלפוניות שנגעו לטיולי ילדים מבית לחם לירושלים. ומה למדנו בהזדמנות זו? בימי שישי אין טיולים לירושלים. הקטנטנים עלולים להשתתף "במהומות" שבהר הבית. נדהמנו! הרי גן החיות מרוחק ת"ק פרסה מהר הבית  - אבל סדר הוא סדר וצו הוא צו.
הגענו למחסום בית לחם וחשבנו כי אנו הוזות. ראינו ילדים קטנים משחקים כדורגל בכניסה לבנין המחסום. אך התדהמה לא ארכה זמן רב. טלפון ממנהל בית הספר הזעיק אותנו לעזרה. המורים, הזקוקים כמובן לאישורי כניסה לירושלים, מורשים לעבור את המחסום. הילדים לא. המנהל ניסה להבהיר לנו שהוא איננו מעוניין לבלות יום בגן החיות - הילדים הם אלה שמחכים לטיול הזה בכיליון עיניים. אחרי עיכוב ניכר הצליחו המורים והילדים לבקר בירושלים ואולי גם הצליחו להתפעל מהפיל והאריה בגן החיות.

לא יודעים מדוע ואין לאן לפנות......
על רקע המצב הכלכלי הקשה בשטחים הכבושים והמחסור בידיים עובדות במדינת ישראל תמוהה התנהלותן של הרשויות בתהליכים הקשורים במתן אישורי תעסוקה לפועלים פלסטינים לעבודה בישראל.
פלסטיני המעוניין לעבוד בישראל אינו יכול לבקש אישור עבודה, אלא אם נמצא מעסיק ישראלי המוכן להעסיקו ולבקש אישור עבודה עבורו. איך ימצא פלסטיני מעסיק ישראלי אם אינו מורשה להיכנס לתחומי מדינת ישראל? יתר על כן, אם מעסיק ישראלי, המשווע לידיים עובדות, מבקש לפתוח תיק להעסקת פועלים פלסטינים, הוא נכנס לסבך בירוקרטי. למעשה כוונת השלטונות היא למנוע העסקת פועלים פלסטינים.
אבן נגף נוספת העומדת בפני המעסיקים והפועלים הם קשיי המעבר היומיומיים במחסומי הכניסה לישראל. הזמן הנדרש למעבר יכול להשתנות מיום ליום ונמשך לעתים שעות רבות. המתנה ממושכת תורמת לאובדן ימי עבודה ופרנסה. פועלים מתייאשים מהסיכוי להגיע בזמן למקום העבודה והמעסיקים, שנפשם קצה באיחורים התכופים, מחפשים חלופות לכוח העבודה הפלסטיני.
פועלים שעבדו שנים רבות בישראל עלולים למצוא עצמם לפתע ברשימות השחורות של השב"כ, בלי שהוזהרו או שניתן להם הסבר על סיבת המניעה הפתאומית. שנים עבדו אנשים אלה בישראל,  לשביעות רצונם של מעסיקיהם. המעסיקים ניצבים עתה בפני קיר אטום.  הכול מסתתר תחת מסווה של  "ביטחון".  מדובר באלפי פועלים פלסטינים המוכרזים כמנועי שב"כ. במידה שהעובד הפלסטיני מצליח להגיע לפגישה עם אנשי השב"כ, הוא שומע לא אחת את משפט המפתח: "אתה תעזור לנו ואנחנו נעזור לך. ולא - לא תקבל לעולם אישור עבודה".
פלסטינים שבקשותיהם מסורבות בשל מניעה ביטחונית זכאים להגיש ערעור. אולם, מזה זמן רב אין כתובת ברורה להגשת הערעורים. חדשות לבקרים משתנים לא רק הנהלים אלא גם הכתובות שאליהן צריך להפנות את הבקשות. אם הגוף המטפל בערעורים שונה, אין הודעה מתאימה לגופים הנוגעים בדבר על דבר השינוי.  הרשות החדשה האמורה לטפל במעסיקים אינה יודעת דבר על תפקידה החדש.
במאה ה-21 יכולים פונים הנדרשים לשרותי משרדי ממשלה או רשויות לעשות כן בדואר אלקטרוני או  בפקס. לא כך במינהל האזרחי. שם  נדרשים הפונים לקבוע פגישה טלפונית עם פקיד ולהתייצב בפניו אישית: והטלפון איננו עונה. או - "החליט" שאיננו עונה.
המקרה של נ' מייצג את מצבם של עשרות פועלים ומעסיקים שניסו לערער על המניעה הביטחונית בתשעת החודשים האחרונים.
נ' הוא בשנות ה- 30 לחייו, אב לילדים. עד מחצית יולי היה לו היתר והוא עבד בחברה בירושלים. בקשת המעסיק לחידוש האישור נדחתה. ההסבר:  נ' הוכרז כמנוע שב"כ.
בראשית אוגוסט 2009  ביקש המעסיק להסיר את המניעה הביטחונית, ביחידה המטפלת בהיתרים במינהל האזרחי.
בהיעדר תשובה, נשלחה כחודשיים לאחר מכן בקשה נוספת, הפעם עם העתק לראש המינהל האזרחי וליועץ המשפטי ליהודה ושומרון (היועמ"ש).
תשובה לא נתקבלה. לקראת סוף אוקטובר 2009, נשלחה בקשה לראש המינהל האזרחי ובה עשרות שמות של פועלים שלא קיבלו תשובות, כולל בקשתו של נ.
לקראת סוף אוקטובר שונו הליכי הערעור. המעסיק מילא טופס שנשלח לכתובת החדשה, הפעם בישראל, היא שאמורה לטפל במתן היתרים.
נכון ל- 14.2.2010 - טרם הגיע מענה.
נ' הוא רק אחד מרבים, ושייך לבני המזל שמעסיקו  מעוניין בו ומוכן להשקיע את המאמץ הנדרש  - ולחזור על תהליך הבקשה  שוב ושוב.
התנהלות זו מהווה פגיעה חמורה בזכויות האדם. ראשיתה בקלות הבלתי נסבלת שבה מצרף השב"כ אנשים לרשימות השחורות בלא שנחקרו כלל, והמשכה בקושי הרב הכרוך בהגשת ערעור על המניעה. התהליך כולו בלתי סביר בעליל.  האם הכוונה היא להרתיע מעסיקים מהעסקת פועלים פלסטינים? או שמא  הכוונה היא לשמר את האוכלוסיה הפלסטינית באי וודאות מתמדת ובחוסר ביטחון כלכלי וליצור מאגר של משתפי פעולה בכוח?

מחסום בית לחם ("מעבר רחל")  הוקם בעלות של עשרות מיליוני שקלים "על-פי הסטנדרטים המקובלים במעברי גבול בארץ ובעולם ובאופן שיענה על צרכי הביטחון" (משטרת ישראל, YNET , 7.12.2005).  המחסום נועד למעברם של פלסטינים לירושלים ותיירים בדרכם לכנסיית המולד.

במחסום עוברים מדי יום כ-2500 פלסטינים. הכניסה למחסום היא במעבר צר שיש בו קרוסלה שרוחבה 60 ס"מ.  יש שלוש נקודות ביקורת שמאפשרות בדיקה גופנית, אבל רק שתים מהן מופעלות. כמובן שבתנאים אלה נוצר צוואר בקבוק בשעות השיא של המעבר. אחרי הביקורת הגופנית העוברים מגיעים לעמדות בדיקת מסמכים, שם הם מציגים את כף היד לביקורת ביומטרית, את הכרטיס המגנטי ואת אישורי המעבר. המחסום נפתח לפלסטינים בשעה 05:00 ורובם אמורים לעבור עד שעה 07:00. התיירים עוברים עם הצגת דרכון בלבד, באותם המעברים הצרים, וגם הם עדים לצפיפות הנוראה.
לאחרונה קבלנו קריאות נואשות מהמחסום על המצב הבלתי נסבל השורר בו בשעות שיא המעבר של הבוקר. תלונות טלפוניות שלנו במשך כל השבוע לא הועילו לשיפור המצב. 

תיאור של בוקר אקראי אחד:

04:15 -  התור לכניסה השתרך עד מעבר למגרש החניה. לאור ניסיונם בעת האחרונה, רבים מהעוברים מגיעים  שעתיים ושלוש לפני שעת הפתיחה המיועדת, וישנים לפני הכניסה למחסום.

עד למועד זה כבר מתפתחת מהומה בקרב הפועלים. אנשים ממהרים לעבודה ומאבדים סבלנותם. בצידו הישראלי של המחסום, ממתינים הרבה מעסיקים ואוטובוסים לפועלים. שומעים "נהמה" מהצד הפלסטיני, "הבלתי נראה" לעינינו.
אנחנו שומעות כי השבוע הוחלפו - כאיש אחד - כל הבודקים כולם! השתחררו מצה"ל בשעה טובה "ואין מתנדבים חדשים". אנחנו לא מאמינות למשמע אוזנינו. כך מארגן הצבא "הכי הכי" בעולם את הפעילות שלו??

שני עובדי החברה האזרחית מסתובבים בשטח. אחד מהם, עליז במיוחד, נראה שתוי או מסומם. הוא עובר מעמדה לעמדה בצחוק עליז ומפריע למעבר של המאושרים שהגיעו לתחנה האחרונה. בתחנה מס' 5 מקולקלת הקרוסלה והעוברים נאלצים לדלג מעליה - העובדה הזאת לא מפריעה לאיש. לעומת זאת עוסקים השומרים האזרחיים בגירוש נמרץ של אנשים המחכים למעבר של קרובים או חברים. הם פורצים לשטח כאילו "פרצה המלחמה" !

עוד פניות נואשות לעזרה: למינהלת המעברים ("אני לא אחראי לצד הפלסטיני" - לא יאומן - מי אחראי לכך שהמחסום אינו מתפקד? מדוע נוצרה המהומה? בגלל התנהגות הפלסטינים או תפקוד המחסום?). לשאלתנו מדוע לא נראה בשטח שוטר, נענינו כי הוא יבוא יותר מאוחר (- מתי? כאשר כבר לא יהיה בו צורך?)

04:45 -  הכניסה הראשית למתחם נפתחת וקבוצת העוברים הראשונה נכנסת למתחם. 05:20 -  שרוול אחד נפתח, השרוול השני "מקולקל". 05:49 -  השרוול "המקולקל" מתחיל לפעול. 06:25 - מעט אנשים עברו את הבדיקה. היוצאים מספרים על הנעשה ליד השרוולים. הצעקות נשמעות היטב. התלוננו בפני מינהלת המעברים (משטרת ישראל) - נציג המינהל האזרחי במקום, ופניה שנייה הופנתה למוקד ההומניטארי של הצבא. התגובה: נבדוק ונטפל. למרות המצב המתוח לא נראה במקום ולו שוטר "כחול" אחד. נציג המינהל האזרחי, כתמיד, מקשיב לתלונה, עובר מצד לצד ומנסה כמיטב יכולתו להקל על המצב, אך ללא הצלחה. המצב הולך ומחמיר. היוצאים פונים אלינו בייאוש - "אפילו חיות מקבלות יחס יותר אנושי". בכל כמה דקות מפסיק אחד השרוולים לפעול - וכך חוזר חלילה. 07:00 - טלפון לסגן מפקד מת"ק עציון. מקשיב - אבל דבר לא השתנה במקום. המהומה גדולה, הצעקות בוקעות מכל עבר. בצד הישראלי, שרועים החיילים על כיסאותיהם בעמדות הביקורת ללא תעסוקה, כי העוברים מהצד הפלסטיני אינם מגיעים. 07:30 - בכניסה הפלסטינית למחסום עדיין אין לראות את קצה התור. האנשים מנסים לעקוף זה את זה בתור, צעירים קופצים מעבר לגדרות - וכל זה כי רבים כבר הפסידו את יום העבודה. המצב בתור ההומניטארי לא הרבה יותר טוב: נשים רבות וזקנים מוותרים על המעבר וחוזרים על עקבותיהם. 08:00 - המצב הולך ומחמיר. היוצאים צובאים עלינו ומתחננים "שנעשה משהו". 08:20 - הללויה! השוטר מופיע בריצה ופניו לעבר השרוולים. הקצב קצת מהיר יותר - אבל אלה העוברים עכשיו כבר החמיצו את הסיכוי ליום עבודה מלא. עוד ועוד אנשים פונים אלינו, איש איש בסגנונו המיוחד, ומספרים על מה שעבר עליהם בשבוע האחרון. אנשי החברה האזרחית מסבירים למתלוננים שהם האשמים כי הם לא יודעים לעמוד בתור.  09:40 - הלחץ הסתיים סוף סוף. (בית לחם, 5.11.09)

כאשר נפתח מחסום בית לחם לפני שנים אחדות, דיווח מדריך תיירים ל-YNET כי: "במהלך השידרוג "הצליחו" כוחות הביטחון לתמצת את החוויה הפלסטינית ולהעבירה אל התיירים. התיירים חווים על בשרם את תהליך ההשפלה במחסומי המכלאות וכן את החיים מאחורי החומה". והתגובה: שר התיירות בממשלה הקודמת הציע לבנות לתיירים מעבר נפרד....

לתשומת לב המינהל האזרחי

בסיור שהמינהל האזרחי ערך ל"ארגוני שלום"  נאמר בין השאר: "אתם יודעים איזה זינוק יש בתאונות הדרכים בגדה בשנתיים האחרונות? ולמה? נו? כי המחסומים הורדו ואז אין מה שיעצור את הנהיגה הפרועה..."
אולי כדאי להקים מחסומים וחסימות ברחבי מדינת ישראל כדי להפחית את תאונות הדרכים?!

המשתתפים בסיור נתבקשו להודיע לפלסטינים שהמוקד ההומניטרי נותן מענה לכל פניה במשך 24 שעות ביממה. אחת המשתתפות שאלה "אם יפנה פלסטיני ב-2 בלילה לאחר שחיילים נכנסו  לביתו, שברו את מכשירי החשמל ואת כלי האוכל, הפכו את ארונות הבגדים ופגעו מכל הבא ליד, מה תהיה התשובה?". ענו לה, "כל שאלה שתגיע בזמן אמת תיענה  מיד. גם הפלסטיני שיתקשר ב-2 בלילה.."
התשובה שאנו מקבלות לרוב היא: "נבדוק". ובינתיים, "הבית עולה באש"....
 

"אין מחסומים" - לאן נעלם הכיבוש???

"המנהל האזרחי ינהל את העניינים האזרחיים באזור....לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה ולשם הספקת השירותים הציבוריים והפעלתם, בהתחשב בצורך לקיים מנהל תקין וסדר ציבורי" (מתוך צו מס' 947 של הממשל הצבאי) 

הגדרה זו של תפקידי המינהל האזרחי (למעשה תחליף לממשל הצבאי) מחייבת לדאוג למרקם חיים סביר לפלסטינים. אך למעשה, כל שיגרת חייהם  תלויה בקבלת היתרים שונים הניתנים במשרדים האזוריים של המינהל האזרחי (מת"קים). צפייה של חברות מחסוםwatch בנעשה במשרדים אלה מראה על מגמה מכוונת להפוך את קבלת השרות לסיוט מתמשך. מה שנראה כחוסר יעילות הוא למעשה מנגנון יעיל להצרת צעדי הפלסטינים - צורה אפקטיבית של שליטה ודיכוי. קבלת היתרים נחשבת למעין "פריווילגיה" המותנית בכך שהמבקש יוכיח כי "יש לו סיבה מוצדקת" לרצות להיכנס לתחומי ישראל וירושלים. כתוצאה מגישה זו הליך הנפקת ההיתרים אינו שקוף ואינו ברור ונתפס בעיני המינהל האזרחי כחריג, כי הרי הכלל אוסר על תנועה כזו של פלסטינים.

הכרטיס המגנטי המונפק לפלסטינים, בנוסף לתעודת הזהות שבידם, הוא כרטיס ביומטרי המזהה את טביעות  האצבעות ומצלם את קרקעית העין.  בלעדיו לא ניתן לקבל אישורים כגון אישורי תעסוקה ומסחר, תפילה וביקורי קרובים וגם לא אישורי מעבר לצרכי קבלת טיפול רפואי. כיום מחולק הכרטיס המגנטי לכולם ובקרוב מתכוונת הממשלה להנפיק כרטיסים מגנטיים לכל תושבי ישראל. הנושא נידון בימים אלה בכנסת ומעורר התנגדות ציבורית חריפה בשל החדירה הבוטה לרשות הפרט. אבל לא רשות הפרט הישראלית/יהודית כרשות הפרט הפלסטינית. מה יותר "לגיטימי" מכניסה בוטה לרשות הפרט הפלסטינית - הרי "בביטחון המדינה" מדובר!

מ' תושב דרום הר חברון הצליח, אחרי ימים בתור, להיכנס למשרדי המת"ק בחברון וקיבל את הכרטיס המגנטי המיוחל. לתומו חשב כי עכשיו יוכל לקבל אישור כניסה לישראל לצורך עבודה. כאשר התברר לו כי לשם כך הוא צריך למצוא מעסיק ישראלי, שמוכן יהיה לטרוח ולפנות אל קמ"ט התעסוקה במינהל האזרחי, למלא את כל המטלות הבירוקרטיות הנדרשות, רק בכדי לשמוע שמ' בעצם "מנוע שב"כ", נשאר מ' אובד עצות. כיצד ימצא מעביד ישראלי כאשר אינו יכול להיכנס לישראל לחפש מעביד כזה? ובינתיים שאל מ' את עצמו על מה ולמה הוא מנוע שב"כ. חשב האיש התמים הזה כי יפנה לשב"כ וינסה לברר ולהבהיר את הטענות העומדות נגדו ומכלילות אותו ברשימה השחורה. ואיך יפנה לשב"כ? היכן ימצא את "קפטן ג'וני" שיסכים לראות אותו ולהסביר לו מה עומד נגדו? יאוש!

האיש מצא אותנו וביקש עזרתנו. ואנו שאלנו את עצמנו מה עושים כל אלפי הפלסטינים שאינם יודעים על קיום ארגוני זכויות אדם המוכנים להושיט יד לעזרה? (פניה טלפונית. שם האיש שמור בארכיון מחסוםווטש).

ו' עבדה שנים ארוכות בחברת תעופה במזרח ירושלים. כאשר פוטרה מעבודתה סרבו מעבידיה לשלם לה את המגיע לה בפיצויים ובשאר תשלומים שהגיעו לה כעובדת מן המניין. ו' פנתה לבית הדין לעבודה בתל-אביב והגישה תביעה כנגד מעבידיה. כאשר פנתה לקבל אישור כניסה לישראל לצורך הופעה במשפט סורבה. למה? - כי ו' מנועת שב"כ. למה...?

ו' פנתה לעזרתנו ובסופו של דבר הצליחה להגיע למשפט. נשמע הגיוני? לנו לא. למה נדרשה התערבות של ארגון זכויות אדם בכדי לאפשר לו' להופיע במשפט ולעמוד על זכותה לקבל את המגיע לה. (טיפול פרטני. השם שמור בארכיון מחסוםווטש)

ל' היא אם לילדה חולה במחלה ניוונית קשה וחשוכת מרפא. ל' נשואה לתושב מזרח ירושלים, אך אין להם "אישור לאיחוד משפחות". בתם החולה חוסה במוסד טיפולי בירושלים. הטיפול בילדה דורש נוכחות של 24 שעות ביממה. נכון ניחשתם - ל' מנועת שב"כ. היא אפילו יודעת למה - אחיה במאסר בישראל. בתחילת שהות הבת במוסד ביקר אותה אביה ברציפות, אך הוא עובד (כמובן - הוא שומר בחברת כוח אדם) ואינו יכול להעדר ממקום עבודתו לעתים כל כך קרובות. ל', שהייתה מורה, התפטרה מעבודתה על מנת להיות ליד הילדה. אבל היה מי שדאג שזה לא יתאפשר - כי נמצא הקשר הגורדי בין הדוד היושב במאסר והילדה הנוטה למות.

כשפנינו וביקשנו התחשבות מיוחדת הציעו במינהל שיימצא בן משפחה שאינו מנוע - אולי הסבתא? התעקשנו ול' קיבלה אישורים. האם היה עולה בדעתנו לא לסעוד את ילדינו בעצמנו במצב של מחלה אנושה? (פניה פרטנית, השם רשום בארכיון מחסוםווטש).

במקרים רבים כאשר אחד מבני זוג מנוע שב"כ מציעים שחולה יחפש קרוב אחר שילווה אותו לטיפולים. אישה יוצאת לטיפול במחלת הסרטן ללא בעלה? ילד ללא אחד מהוריו? טיפול פוריות(!!!) ללא בן/בת הזוג? ואם האם, שלרוב אינה מנועה, מטופלת בתינוק שרק נולד ועדיין יונק ובעוד שישה זאטוטים אחרים והיא אינה יכולה ללוות את הילד החולה, מי ילווה אותו? מה היה קורה לו היו נוהגים בנו, הכובשים, באותו האופן? הארץ הייתה רועדת מעוצם המחאה - אבל אצל הפלסטינים, בכיבוש, ב"סכנה הבטחונית"...?

ח' עובד במרחק קצר ביותר ממקום מגוריו. שנים חצה ח' את הכביש המרוחק רק צעדים מעטים מביתו והתייצב במקום עבודתו. בוקר אחד למד כי לא עוד. עכשיו, כאשר בידו הכרטיס המגנטי שהוזכר לעיל, עליו לעבור "במקום מבוקר" ש"נוכל לברר האם הוא שב לביתו ולמנוע חדירה מסוכנת לרחבי ישראל". הסיבוב הנדרש הוא במרחק של כ-40 קילומטר מביתו וממקום עבודתו. כמובן שבדרך החדשה שנכפתה עליו הוא עובר לצד הרבה התנחלויות ישראליות (שאותן הוא כנראה לא מסכן), כאשר לפני כן חצה כביש ישירות למקום העבודה וחזרה. לאלוהי השב"כ והמינהל הפתרון. (פניה פרטנית. השם והפרטים שמורים בארכיון מחסוםווטש)

פלסטינים המבקשים במשרדי המינהל האזרחי אישורים למיניהם ומסורבים, שומעים בדרך כלל הודעה לקונית "אתה מסורב". לפעמים הם אפילו מקבלים את הסירוב על טופס בכתב. ומה כתוב עליו - "מסורב קריטריונים", "מסורב שב"כ", "מסורב אג"ם". אתם מבינים? אתם יודעים מה עושים עם זה? הפלסטינים מבינים עוד פחות מה  פירוש הדברים - לעג לרש היינו קוראות לזה!

התרענו כבר פעמים רבות על קשיי ההידברות בין החיילים לפלסטינים. אלה מדברים ערבית ואלה עברית ובאמצע הרמקול החורק והמצפצף שגם בעלי שמיעה טובה ואינטליגנציה גבוהה לא יצליחו לפענח את הנאמר. חיילי המינהל עוברים קורס בערבית - הנמשך...כמה?...שבועיים. "ארג'ע ארג'ע" אפשר ללמוד בשבועיים - אבל "בבקשה, תודה" ועוד כמה הסברים הכרחיים לומדים אולי בחודשיים, ואולי אפילו בכמה חודשים?

בימים אלה הוסרו מספר מחסומים מרכזיים וחסימות ברחבי הגדה המערבית. אנחנו מברכות על כך ומקוות שמצב זה הוא פתח להסרת מחסומים נוספים לשיפור חופש התנועה של הפלסטינים.

ירושלים כפרים ושכונות סביב לה

המתריע הזה מתמקד בשכונות באזור ירושלים שחיים בהן פלסטינים נושאי תעודות זהות כחולות (תושבי מדינת ישראל) וירוקות (אזרחי הרשות הפלסטינית). מרכז החיים של שכונות אלה היא העיר ירושלים על שרותיה המוניציפליים - בריאות, חינוך, פרנסה וכדומה. הדרכים המקשרות בין שכונות אלה וירושלים נחסמו והן נשארו מנותקות ומבודדות ללא מעמד אזרחי מוגדר וברור.

נבי סמואל

נבי סמואל שוכנת בין רמות וגבעת זאב, סמוך לאתר נבי סמואל, שלפי המסורת הוא מקום קבורתו של שמואל הנביא והוא קדוש ליהודים ולמוסלמים. צה"ל ניתק את נבי סמואל מיתר חלקי הגדה המערבית ובודד אותו כמעט לחלוטין. ניתוק הכפר ובידודם של 220 תושביו בוצעו במסגרת פעולות הסיפוח שישראל נוקטת בגדה המערבית. מאז שנות השבעים מגבילה ישראל את הבנייה בכפר. הגבלה זו אוסרת אף על תיקון נזקים במבנים קיימים. מן התושבים נמנעת הרחבת בתיהם. עשרות זוגות צעירים נאלצים לעקור מן הכפר לאזורים אחרים. על "גידול טבעי" ו"חיים נורמאליים" כבר שמעתם?

הכפר נועמן

הכפר נועמן ממוקם מדרום-מזרח להר חומה. הוא סופח לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. את תושבי הכפר רשמו בטעות כתושבי הגדה המערבית. תושבי הכפר הפכו לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם.  במקום לתקן את הטעות הביורוקרטית, משתמשת בה המדינה כדי לדחוק את התושבים מכפרם.

ב-1992 הבהירו לתושבים שאסור להם לבנות או להרחיב בתים קיימים.  ב-1996 סולקו ילדיהם מבית הספר באום-טובא (המסופחת לירושלים), בטענה שהם אינם תושבי ירושלים אלא תושבי השטחים. זאת על אף שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לכפר, בינו לבין הכפר הפלסטיני אל חאס. הילדים לומדים כיום באל חאס. בדרכם לבית הספר ובשובם הביתה עליהם לעבור במחסום שבו נבדקים ילקוטיהם. מעיריית ירושלים הם אינם מקבלים שירותים, להוציא קנסות כבדים על "בנייה בלתי חוקית".

שיח' סעד

שיח' סעד והכפר ג'בל מוכאבר הם חלק מסוואחרה המערבית. ב-1967 סופח רק שטח הכפר ג'בל מוכאבר לירושלים בעוד ששטח שיח' סעד נשאר הגדה. לשיח' סעד עברו במשך השנים משפחות מג'בל מוכאבר במסגרת "גידול טבעי" ולרובם תעודות זהות של תושבי ירושלים. בין ג'בל מוכאבר לשיח' סעד מפריד רחוב צר בלבד. כל השירותים להם נזקקים תושבי השכונה, כגון, רפואה, חינוך וקבורה, וכן קרובי המשפחה, נמצאים בג'בל מוכאבר, שהיא חלק מירושלים.

התוואי המתוכנן של גדר ההפרדה היה אמור לנתק את שיח' סעד מג'בל מוכאבר. תושבי השכונה פנו לערכאות ובמארס 2006 קיבל בית משפט השלום את ערעורם של תושבי שיח' סעד וקבע שגדר ההפרדה תעבור מזרחית מהשכונה והיא תיכלל באופן מעשי - על תושביה הירושלמים ושאינם ירושלמים - בתחומי העיר ירושלים. ב-23 במאי 2006, עתרה המדינה לבג"ץ נגד החלטת בית משפט השלום, בטענה שהוא התעלם מההשלכות הביטחוניות הכרוכות בתוואי החלופי, וכן כי התוואי החלופי יגדיל דווקא את היקף הפגיעה בתושבי הכפר. העתירה תלויה ועומדת עדיין בפני בג"ץ.

עד לקבלת החלטת בג"ץ, הוקם ביציאה משיח' סעד לכיוון ג'בל מוכאבר מחסום  שמונע תנועת כלי רכב. שנים רבות  היו כלי הרכב של שיח' סעד כלואים בתוך השכונה כך שאפילו דלק היה צריך להעביר בג'ריקנים. לאחרונה שופצה דרך המובילה מהכפר לשטח הגדה. עבור תושבי שיח' סעד בעלי תעודות זהות פלסטיניות כרוכה היציאה מהכפר  לג'בל מוכאבר ברגל בקבלת היתר מהמינהל האזרחי. רוב הבקשות להיתרים נדחות.

לעומת שכונות "יתומות" אלה, שנמנע מהן מינהל מקומי תקין, יש בגבולות ירושלים שכונות הנמצאות במילכוד אחר כי הן "שייכות" לשתי הרשויות: וואלג'ה שבדרום ירושלים, מול גן החיות התנ"כי,  וכפר עקב וסמירמיס שבצפון ירושלים.

הכפר וואלג'ה

השכונה הצפונית של וואלג'ה ,הנקראת עין ג'ווייזה, סופחה לירושלים ב-1967. איש לא ידע זאת - העירייה לא גבתה ארנונה ולא סיפקה שירותים. לפתע החלו להגיע צווי הריסה מטעם עיריית ירושלים לבתים שנבנו ללא רישיונות. תושבי המקום, מיעוטם  בעלי תעודות זהות כחולות ורובם בעלי תעודות זהות ירוקות, קיבלו מאז ומעולם שירותים בבית ג'אלה הסמוכה ועבדו בירושלים. מאז התוויית מכשול ההפרדה מנועים תושבי וואלג'ה מלהיכנס לירושלים למרות שהם תושבי העיר.

כפר עקב וסמירמיס - ירושלים שמעבר לחומה

כפר עקב וסמירמיס, הממוקמים בדרומה של רמאללה, סופחו לירושלים ב-1967 ונשארו מעבר לחומת ההפרדה בצפון ירושלים. התושבים, חלקם נושאי תעודות זהות ישראליות וחלקם בעלי תעודות זהות פלסטיניות, משלמים ארנונה לעיריית ירושלים, אך שירותים מוניציפאליים אינם מקבלים. השכונות שלידם, ללא כל הפרדה פיזית ברורה, הן שכונות של העיר רמאללה. בעלי תעודות הזהות הכחולות העובדים בירושלים נאלצים לעבור מדי יום את מחסום קלנדיה על כל קשייו.

אלוף פיקוד המרכז האלוף גד שמני הוציא נגדנו צו הרחקה ממחסומי שכם - מה חדש בזה?  כבר שנים מנסים להרחיק אותנו מהמחסומים, אם ע"י קו לבן אדום או כחול, כצבעי הקשת כך צבעי קווי ההרחקה. וכל זה למה?  כי אנו מציבות מראה בפני כולם ואומרות: הנה תראו, ככה זה נשמע. זה מה שחושבים חיילי צה"ל על הפלסטינים - את "הפנינים" האלה ליקטנו מפי החיילים המשרתים במחסומי שכם. עכשיו מבקשים להרחיקנו לא באמצעות צבעי הקשת אלא בצו אלוף - שלא נשמע ולא נספר. מה מבקש האלוף להסתיר מפניכם?, האם הכוונה היא שהאמת לא תיראה!

למה שאני ארחם עליו. הוא לא יהודי. (חיילת במחסום חוצה שומרון על פלסטיני מעוכב בקור ובלי אוכל או מים) 

זה המחסום שלי והם יתנהגו איך שאני רוצה. (מחסום בית פוריכ) 

רק אתמול תפסנו שלוש חגורות נפץ. (כל המחסומים -  סיפור שממחזרים אותו כל פעם מחדש. ואף אחד מהמספרים לא ראה את המקרה במו עיניו)

מפה הם יוצאים ישר לתל אביב. ( במחסום חווארה, 45  ק"מ מתל אביב. 30 ק"מ מהקו הירוק) 

בזה שאני עומד פה אני מגן עלייך ועל המשפחה שלך. (חייל במחסום חווארה שבפאתי שכם) 

תראה את החיות האלה איך הם נדחפים. מה יש, אין להם סבלנות? (בסוף יום צום בחג הרמדאן,  כאשר זמן ההמתנה הממוצע בתור הוא כשעתיים) 

למה הם בנו את הכפרים מתחת להתנחלויות? למה להיתקע בין היהודים?  תראי כמה שטח יש להם פה. (על הכפר הפלסטיני בורין למרגלות התנחלות יצהר -  על פי תפישת המציאות של "מה קדם למה"  אצל חייל במחסום חווארה, בוגר מערכת החינוך הישראלית) 

רק אתמול תפסנו שניים בדרך לפיגוע. (כל ה"אתמולים" בכל המחסומים תמיד). 

זה לא ילדה. זה ילדה פלסטינית. (חיילת מצ"ח בעלת "נשמה"). 

הוא עצור כי הוא ניסה להעביר אמל"ח (אמצעי לחימה). ( על הרוכל בכלי בית שבמרכולתו הייתה  גם מערכת סכיני מטבח) 

אני לא יכול להגיד לך מי יכול לעבור ומי לא. זה סוד צבאי. אסור שהפלסטינים ידעו. (מחסום פתע ליד קדומים)

אנחנו לא כבשנו. זה היה שלנו כל הזמן. (חייל בוגר מערכת החינוך הישראלית) 

אין ברירה, צריך ללמד אותם. אם לא הולך בטוב, אז בדרך הקשה. 

מה, אני לא תקוע בפקקים בתל אביב? (כלפי נהגים הממתינים שעות למעבר במחסום)

למה אכפת לך רק מהמחבלים? למה לא אכפת לך מהחיילים שכל מה שהם עושים זה לשמור עלייך? (כולם "מחבלים", כל העוברים במחסומים, נשים זקנים וטף וכל גבר בכל גיל?).

לא, אני לא רוצה שאימא שלי תבוא לפה. זה לא שאני מתבייש במה שאני עושה. אבל היא יכולה לקבל את זה לא נכון. (חייל על משמרתו במחסום חווארה) 

זה שהוא אזוק והעיניים שלו מכוסות זה לא עונש. פשוט בודקים אותו. לפעמים זה לוקח ארבע שעות. 

את לא מבינה שאלה ערבים? 

הם כל הזמן מעבירים אמל"ח (אמצעי לחימה) ומחבלים באמבולנסים. בגלל זה הבדיקה לוקחת זמן.   

חבל לא הגעת לפני חמש דקות, בדיוק תפסנו שניים עם חגורות נפץ. (תמיד חמש דקות לפני בואנו, במשך 7 שנים?!) 

אל תסתכלי עליהם ככה שהם נחמדים. אם לא היינו חזקים איתם היו שוחטים אותנו. (שטיפת מח כבר אמרנו? ) 

 זה המחסום שלי ואף אחד לא יעשה פה מה בראש שלו.

האלוף ציווה, אבל אותנו לא ישתיקו 

 "תראי", אמר עכברון, "זה לא מדהים? הגוזלים שלה בטח מאוד מיוחדים"

 "נכון" אמרה אמא עכברה, "וזה בדוק - מיוחדים כמוך בדיוק"

 (כמוך בדיוק מאת טאן פירנלי)