צפיפות

שלושה סיפורי כיבוש

·        מנסות להיכנס למאחז הלא  חוקי  נגוהות  מכביש 358 -  יש שער צהוב ולידו שני חיילי גבעתי. לא נותנים לנו להיכנס. "יש לכן אישור מהרבש"צ ?" (רכז ביטחון שוטף של המועצה האזורית). ובכן לא הצבא שולט אלא המתנחלים. אנחנו ממשיכות  בדרכנו לתרקומיא .

·        "חדר  המוות"   במחסום תרקומיא – עדות מפי בעל המכולת  בצומת עידנא –תרקומיא.  "כל יום מהבוקר ועד לשעה 11 פועל החדר הזה. הוא משמש לבדיקה נוספת ואנשים מתפשטים שם. מוציאים הכל, גם חתיכות נייר. כשהבן אדם מזיע אז לא יכולים  לצלם אותו כי המכונה לא מצליחה  לצלם אז מנסים שוב ושוב.  החדר בגודל שני מטר על שלושה  ואת רוב החדר תופסת מכונת הצילום. מכניסים לחדר 20-30 איש. חם מחניק. אין חלונות ואם אנחנו  מנסים לפתוח את הדלת אז עןצרים את המכונה. אני לא יכול לצלם,  אולי אם יבוא מישהו ישראלי. יראו שאתה ישראלי בתעודת זהות לא יעשו לך ככה.. כל יום מישהו מתעלף, כל יום , הפועלים בבוקר הסוחרים אחר כך..." הבחור שסיפר לנו את הדברים הוא פעיל בפורום לשלום  של המשפחות השכולות. קשה לו להישאר אופטימי וגם לנו.

·        תאונת דרכים בצומת בית ענון  וכביש 60. זהו צומת שמועד לתאונות ופורענות. כבר בראשית התצפיות שלנו כאן התרענו על הססכנה הנשקפת לתלמידות בית הספר שחוצות אותו בדרכן ללימודים. נפגשנו בנושא זה עם אגף התנועה של מחוז ש"י במשטרה, פנינו למנהל האזרחי... אבל הם פלסטינים אז מי שם עליהם?

היום בתאונה היה מעורב טרנזיט סוואנה שהוביל עצירים של השב"כ או השב"ס, ובתוכו ארבעה אנשים. הרכב התנגש ברנזיט פלסטיני. כשהגענו כבר פינו את הפצועים לבתי החולים  עליה  בחברון והדסה בירושלים. הרבה מאוד מכוניות של השב"ס, משטרת התנועה, בוחני תאונות  וג'יפים  של משמר הגבול. משני צידי הכביש התגודדו עוברי אורח פלסטינים  וכ- 15 שוטרי משמר הגבול דוחפים אותם באלימות הצידה. לא נותנים לבני משפחה  ולנהגים לקחת פרטים, מתנהגים בגסות אלי ואל מ' הנהג שלנו. היינו שם  שעה עד שראינו שהפלסטינים קיבלו את כל הפרטים והשארנו מספרי הטלפון שלנו  למקרה שיצטרכו.  
אני ממש לא מבינה למה היו צריכים שם את שוטרי משמר הגבול? ולמה מתנהגים בכל כך הרבה אלימות?  ולמה אין עוד רמזור או כיכר בצומת ?  לאלוהי הכיבוש פתרונים.

חדר המוות במחסום תרקומיא

בתמונה: לכלוך ואשפה בכל פינה

אנו נוסעות למחסום בעקבות מידע שהמצב שם לא פשוט, את המחסום מנהלת חברת כוח אדם הכפופה למשרד הביטחון. מנהל המחסום שמו ציון.

05:25  הגענו למחסום. מאות פועלים פלסטינים, צעירים ומבוגרים, עברו את המחסום ומחכים ביציאה בצד הישראלי לרכבי הקבלנים שיאספו אותם למקום עבודתם.

"איך היה המעבר היום?" אנחנו שואלות. "וואלה, הלך מהר היום", הם עונים. ורצים לעבר מקומות האיסוף.

05:35 הולכות פנימה לכיוון המחסום לנקודת היציאה של הפלסטינים מהמתקן, לפגוש אותם ממש ביציאה, לראות בכל זאת האם יש בעיה כלשהי.

הבנו שהיום היה בסדר גמור, אבל ברוב הימים המצב רע והם מחכים הרבה זמן. "תבואו בימים אחרים בשעה 04:00 ותראו באמת מה קורה!". כך הם אומרים.

חלק גדול מן הפועלים כבר מגיעים לשטח בסביבות השעה 03:00 ומחכים לפתיחת השערים ב- 04:00 בתקווה להמתין פחות ולנצל את יום העבודה, כלומר חלק מן הפועלים כבר על הרגליים מהשעה 02:00 לפנות בוקר בדרך לעבודה!! וכך כל בוקר!!

05:40 - בעוד אנחנו משוחחות עם הפלסטינים היוצאים, ניגש אלינו פלסטיני במדי חברת השמירה (כן, חברות השמירה מעסיקות פלסטינים כדי לשמור על אחיהם!) ואומר שאסור לנו לעמוד שם. הוא מבקש שניגש לשערי חברת השמירה - "הם רוצים לדבר איתכם".

בחורה עם חיוך מנסה לברר מי אנחנו וקוראת לבחורה אחרת, הממונה על המשמרת. הדס (שמה שמור במערכת) מלאת רצון טוב. אנו מציינות שאומנם היום הכול בסדר אך רוצות לדעת מדוע יש הרבה תלונות על ההתנהלות במחסום.

הדס מעלה סברה שאולי הדבר נובע מכך שלאחרונה הייתה תוספת גדולה של אישורי עבודה והדבר גרם לעומס ופקקים, אך עכשיו הכול בסדר והם תגברו את המשמרות בהתאם. נשמע טוב. חוזרות לחנייה לשוחח עם הפועלים, משהו עדיין לא ברור.

הפועלים מספרים שלפני כשבועיים נדחק פועל בעוצמה כנגד השערים הפנימיים בזמן פתיחתם (השער השלישי ראו התמונות). הוא התעלף, נפל, אי אפשר היה לזוז לא אחורה ולא קדימה עד שהצליחו לפנותו, אנשים דרכו עליו, הדוחק היה גדול, הגיע אמבולנס פלסטיני ולקח אותו. חלק טענו שהוא מת, אחד טען שהוא במצב קשה, אחר שהוא כבר בביתו ומצבו לא טוב, וכמובן אינו יכול לעבוד.

ועוד מספרים הפועלים שכל יום באופן אקראי, נבחרים מבין הממתינים כ 20-30 פועלים, המוכנסים בדחיסה לחדר קטן שגודלו כ- 7 מ"ר. כמובן שאין אפשרות לשבת בחדר, אין מקום ואין כסאות. הם מחכים בין 30 ל-45 דקות, ואז מוציאים אותם אחד אחד לצילומי גוף, פנים וטביעות אצבעות. במידה ומישהו מתלונן, מאיימים שהוא יישאר שם 3 שעות.

עם "סיפור המת" ו"החדר הצפוף" חזרנו לשער חברת האבטחה. בשער עמד יוסי, שם בדוי. בקשנו לשוחח עם הדס, יוסי טען שאין לה כלל סמכות לשוחח אתנו והוא המנהל שלה ואין לו זמן אלינו.

התעקשנו להבין האם יש לו מידע על מישהו שמת במחסום מהדוחק והצפיפות לפני כשבועיים. יוסי לא שמע על כך והוא דורש שנדבר עם ציון, מנהל  המחסום. ולשאלתנו לגבי החדר הצפוף, הוא עונה: "אה כן, חדר המוות?"

"כך אתם קוראים לחדר הזה?!" שאלנו. "תדברו עם ציון, אני לא יכול לדבר איתכן, הוא נמצא כל יום, בין 8-16".

"ומספר הטלפון שלו?" שאלנו, "היכן אפשר להשאיר לו הודעה?"

"הנה, רשום על השלט לבן על גבי אדום" הצביע, 24 שעות ביממה.

התקשרנו   02-5722657

השעה 05:59. "אין תשובה" אמרנו לו. "אני הולך לדאוג שתהיה תשובה", אמר והסתלק. ב- 06:06 – אין תשובה; ב- 06:21- אין תשובה;

בדיעבד, מסתבר על פי דברי העובדים במשרד, שהמספר הזה נותן מענה כל יום בין 07:00 ל 16:00.

אין לנו ול 5000 הפלסטינים הממתינים במחסום תרקומיא מדי בוקר, עם מי לדבר בשעות הכי קריטיות, בהן לחץ האנשים עצום ומתרחש החיכוך הגדול ביותר בינינו ובין העומדים במחסום.

אנחנו נוסעות לצד הפלסטיני של המחסום, צופות באחרוני הפלסטינים המאחרים לעבודה ורצים לעברו. לכלוך ושבר מכל עבר, מספר רוכלים מנסים את מזלם. נכנסות לתוך המחסום לראות היטב את מסלול ההליכה המגודר, המלוכלך והמביש בו עוברים פעמיים ביום אלה שבונים לנו את המדינה.

ב- 07:27 מנסות שוב להתקשר - יש תשובה!! אנחנו משאירות הודעה לציון.

ב- 07:31 אנו בדרכנו חזרה הביתה מן המחסום, וציון מתקשר חזרה! השיחה נמשכת 27 דקות.

תמצית השיחה

השיחה מצידו של ציון מתחילה בהתקפות עלינו שאיננו רואות את כל התמונה והמחסום ממש מתפקד נפלא. בהמשך, מסתבר שהוא חושב שהמחסום כלל אינו בנוי בצורה המתאימה לקליטה של כל כך הרבה פלסטינים והתשתיות גרועות, הוא כתב מכתבים והעיר לממונים אך כלום לא נעשה! כך אמר.

לבקשתנו להעביר אלינו העתק מכתב כדי שנוכל לפעול ולעזור, הוא פחות או יותר שאל "מי אתן בכלל שאני אתן לכן העתק?!".

לשאלתנו על הפלסטיני שמת או התעלף, איבד את הכרתו ופונה מהמחסום, הוא טען בתחילה שלא היה בכלל דבר כזה. התעקשנו, וביקשנו שיבדוק את המצלמות הפזורות בכל מקום במחסום, שכן אי אפשר היה לפנות את הפצוע ללא עזרת מערך השומרים.

וכאן הפתיע ציון כשאמר שמדי שבוע (!!!) הוא מפנה באמבולנס מתעלפים מהמחסום: "פועלים מגיעים לעבודה כשהם לא מרגישים טוב ואז הם מתעלפים, ואנחנו מפנים אותם".

מבקשות שיבדוק את האירוע הספציפי שעליו דברנו והוא הבטיח לחזור עם הסרט ועם הנתון לגבי כמה זמן לקח לפנות את הפועל.

"ומה לגבי 'חדר המוות'?" הוא לא שמע על כך. אנחנו מתעקשות ששמענו ביטוי זה מעובדיו. הוא מיד נזכר וטען שמכניסים לתוך החדר מקסימום 10-12 איש.

"האם יש מקום ישיבה בחדר?" הוא לא יודע. "כמה זמן הם מחכים בחדר?"   

"כמה דקות", הוא עונה, "כמה דקות?!" אנחנו שואלות.

כך נראה מחסום ישראלי שנבנה לפני כ- 5 שנים, בו עוברים הלוך וחזור כ -9000 איש ביום, כל יום!

היום, 5 ביוני 2013, 46 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים, יומיים לאחר השיחה עימו, טרם התקבלה תשובה מציון מנהל המחסום לגבי הפלסטיני שפונה מהמחסום באמבולנס.

ובמספר הטלפון שכתוב לבן על גבי אדום   02-5722657   אין מענה!             

04.00-06.45  ארתאח  משמרת שחר

04.00 - קבוצה גדולה של גברים  היתה ישובה בחלק המתרחב הקרוב ביותר לקרוסלות החשמליות . הם המתינו ועשנו.  במגרש שליד המסלול המגודר היתה קבוצה לא גדולה של נשים שהמתינה גם היא, ישובות  על הקרקע.

 בארתאח נוספה לאחרונה הגבהה לגדר, במקום התלתליות העליונות וההגבהה מחושמלת היטב ולכן נוסף גם ”ארון חשמל” מתכתי גדול.

04.45 - כל המסלול המוביל לקרוסלות החשמליות היה צפוף מאוד באנשים.  הנשים המתינו מחוץ לגדר והשער המאפשר להן להצטרף למסלול הראשי לא נפתח עד לאחר הפעלת הקרוסלות החשמליות. אחת מהן התלוננה  ורבות התלוננו ביציאה מן הבדיקה על כך, על הדוחק והנובע ממנו לגביהן. הן עשו זאת במלים ובתנועות גוף גם יחד.

עם פתיחת הקרוסלות בחמש בדיוק --שעה מאוחר יותר מאשר בשאר הימים-- היתה דהירה נוראית של אנשים לכיוון פתח הכניסה למבנה הבדיקה. לפחות שני אנשים  טיפסו על גג המסלול וניסו להשתחל דרך גדרות התיל הסוככות על החלק שאין בו גג כדי לעקוף את התור ולהכנס מהר יותר.

 הגל הראשון של נכנסים למבנה  יצא החוצה מהר, בתוך 7-8 דקות.

רק שתי עמדות בדיקת תעודות פעלו במשך עשרים וחמש הדקות הראשונות, אז נוספה עמדה שלישית. בסביבות השעה  שש נוספה עמדה רביעית שהעבודה בה לא היתה רציפה.

יציאת האנשים לאחר הגל הראשון המהיר היתה אטית יותר והלכה ונעשתה  אטית מאוד  במהלך הזמן. קולות רמים של אי שקט, כעס  והידחקות עלו מן האזור הבלתי נראה  לנו של מתקן הבדיקה. כל היוצאים והיוצאות הביעו בין בתנועות גוף בין במלים מפורשות את הכעס על המצב. לטענתם היו רק שני עובדים באזור בדיקת הגוף והחפצים, וכאמור תחנות בדיקת תעודות ספורות.  זו הסיבה שכל אדם נזקק להמתין בפנים כחצי שעה לערך, ולעתים אף יותר, במסלול שבין הכניסה למתקן הבדיקה והיציאה ממנו.                                                                                              לקראת 06.15 כמעט ולא היו נכנסים למתקן הבדיקה, אבל מתוכו עלו קולות רעש וזעם עזים.             ב – 06.20 הוחש פתאום קצב הבדיקה ואנשים רבים יצאו בבת אחת.                                                 ב -  06.45 נסגרו כל עמדות הבדיקה.

אנשים לא רבים יחסית התגודדו בחצר לאחר שיצאו מן הבדיקה, ולא היתה תפילה כללית  אנשים בודדים התפללו בפרוזדור מתקן הבדיקה, לאחר שיצאו מעמדות בדיקת התעודות.  מרביתם רצו למוניות או התחילו מייד ללכת לכיוון הכביש הראשי כדי לנסוע משם באוטובוסים למקומות עבודתם.

מי שמגיע מאזור ג’נין, יוצא מביתו בשתיים וחצי לפנות בוקר. אנשים רבים מוכרחים להיות במקומות עבודתם  בשעה  06.00 .

מזה זמן רב ידוע שהמתקן נפתח באיחור של שעה ביום ו' וכי החברה מעסיקה פחות עובדים - כנראה כדי לחסוך על התשלום המיוחד של השעות עד שש בבוקר.  נראה לנו שכדאי לשקול פעולה משפטית או אחרת נגד החברה על כך שאינה מקיימת בימי ששי את תנאי החוזה ועל כך שאינה מתקינה מסלול נשים נפרד (גם אם זו פעולה לשיפור מצב ולא פעולה לעקירת המחסום ).

ארתאח/שער אפריים, יום שישי 24.5. משמרת שחר

 שער צדדי פתוח.

מגיעות ב-04:55. השערים נפתחים ב-05:02. ריצת אמוק של הראשונים אל המתקן. מדוע זה חשוב? (יש לזכור שבימות השבוע השערים נפתחים ב-4:00 ואילו שעת תחילת העבודה זהה גם ביום שישי בו השערים נפתחים ב-5:00). אנלין נגשת אל שערי הכניסה לישראל לבדוק כמה זמן לוקח לראשונים לעבור את המתקן. ממצאיה: א. הראשונים היו בחוץ תוך 5 דקות. ב. כל מכונית שצפתה בחוץ יצאה לדרך מיד כשהתמלאה. כלומר הראשונים היו בדרכם ליעדם כבר ב-5:15.

עם הגעתנו אנו רואות זרם גברים בהגיעם לאזור. אלה אינם מצטרפים לתור הקיים בסלאלום אלא צובאים על מה שבעבר קראנו "שער הנשים" ביום שישי זה אמנם היו אשה או שתיים בתור הבלתי רגיל אבל הרוב היו גברים. עם פתיחת השערים – נפתח כנראה גם פשפש זה, למרות שלא ניתן היה לראות במדויק, כי הצובאים מבחוץ הסתירו. אך התור שהצטמצם והלך למרות שזרמו אליו אנשים נוספים, הצביע על-כך בבירור.

האם יש הסכם חדש עם מנהלת המחסום בנושא זה?

הדבר מגביר את הדוחק והדחיפות בכניסה למתקן.

ועוד: שביל הכניסה למתקן בסמוך לשערים זרוע פסולת שמהווה מכשול לנכנסים. פח עגול גדול חסם לרגעים אחדים את היכולת להשתמש באחת מקרוסלות הכניסה, עד שפועל שהואיל להתעכב שחרר את החסימה (סילק בבעיטה את הפח...)

5:16 בצד הכניסה מצאנו גבר מבוגר יושב ומשיב את רוחו. הוא מספר שנמחץ, ואבד סנדל בדוחק. אחריו יוצאת אשה יחפה. היא אבדה את שני סנדליה. אחר יוצא שרוט וזב דם. שוב חוזרת המלה - “בלגן" כמו לפני שבועיים.

אדם שסימנו בכניסתו למתקן בשעה 5:14 יוצא ב-5:34. מכאן שמי שאינו מצליח להיות בין הראשונים – שוהה במתקן זמן ארוך יותר. כלומר יש סיבה לריצת האמוק של הראשונים אל המתקן. מאוחר יותר כבר אין רצים.

בצד היציאה מן המתקן: 5 אשנבים פתוחים. קצב היציאה מהיר ויציב. יחד עם זאת שומעים צעקות מבפנים, ואנשים יוצאים כועסים וממורמרים.

6:00 –עזבנו.

משמרת שחר - מהומה ובלגן

במחסום מופרט זה, המנוהל ע"י חברת מודיעין אזרחי, עוברים פועלים פלסטינים בעלי אישור שהייה בישראל, מאזורי טולכרם, ג'נין וכפרים אחרים בגדה, בדרככם לעבודתם בישראל. בדרך כלל בימות השבוע אמור השער להפתח ב-4:00. ביום שישי ב-5:00.

5:05 השער נפתח באיחור של 5 דקות, ואנשים פורצים בריצת אמוק אל תוך המתקן. קריאה בכריזה, “לא לרוץ! ללכת!" מאטה את הנגלה השנייה.

שער הנשים לא נפתח. אני ניגשת למשרדי מודיעין אזרחי במתחם. שני שומרים חמושים עוצרים אותי בכניסה לחצר. אני שואלת מדוע לא פותחים – הם עונים כן פותחים, פתוח עכשיו. אני מדגישה: השער לנשים? הם עונים -כן! אני חוזרת למקומנו – לא שער פתוח ולא נעליים. שוב למשרדים. מבקשת מהשומרים לקרוא למישהו בעל סמכות. מגיע בחור צעיר. לדבריו: א. אסור לנו בכלל לגשת לגדר המפרידה את הצד הפלסטיני משלנו. ב. אין דבר כזה שער נשים ומעולם לא היה – והוא כבר 3.5 שנים עובד במקום. לשאלתי - ומה עם השער הנפתח בימי ראשון ודרכו עוברות נשים? לא מוכר לו, לא יודע, לא יפתח. לדבר אל הקיר. בעבר כבר קרה שנשים פלסטיניות סיפרו לנו ביום ראשון שביום שישי לא נפתח שער הנשים. האם זו המדיניות בימי שישי? יש לברר.

כשחזרתי למקומנו (האסור) – דיווחו ליאורה ואנלין שהנשים שחיכו לשער התייאשו כנראה, ונדחקו לבסוף דרך פרצה בגדר. מה פרצה – מרחב. כעשרה מטרים של גדר היו חסרים הפעם. עוד אנשים הגיעו מהצד, החנו מכוניות – והופ – פנימה.

הפרצות החוזרות ונשנות בגדר הן צרה גדולה במחסום זה. בגללן מתחוללים מהומה ודוחק בקרבת השער. בעבר אנשים כבר נרמסו באופן אנוש וגם דווח על מוות מהתקף לב וממחנק. בימי ראשון, ימי העומס הגדול, עוברים במחסום זה בין 4,000 ל-5,000 עובדים. עם פרצה בגודל כזה שוודאי לא תתוקן בשבת - אני צופה מהומות קשות ביום ראשון.

בשעה 5:30  פחת הלחץ במסלול המוביל אל המתקן. עברנו לצד היציאה מן המתקן לכיוון ישראל. בדרכנו לשם תהתה ליאורה: מדוע הריצה והדוחק בתחילה, כשכבר ב-5:30 אין לחץ במסלול. כשהגענו לקרוסלה ביציאה, ולמעשה עוד בדרך, כמעט כל אדם שפגשנו יצא כשהוא מקלל ונסער. פתחו רק 3 אשנבים לכל הקהל העצום. הדוחק נורא. אחד אמר "עדיף המוות מלעבור במעבר הזה בבוקר". המלה הנפוצה ביותר בפי היוצאים – בלגן. אחר טען – בפנים ממש מלחמה. שלישי, דובר אנגלית, אמר – זה בגלל חוסר משמעת שלנו. מכל מקום אדם שיצא ב-5:50 סיפר שהגיע למחסום בסביבות 3:30 כדי להבטי את מקומו בין הראשונים. אם לא יצליח לצאת עד 6:00 יפסיד את ההסעה למקום עבודתו. הוא נכנס בסביבות 5:10 מכאן ששהה במתקן 40 דקות!

ברור לכן מדוע רצים. כשפותחים ב5:00 ועוד מאחרים לפתוח, כל מי שחייב להיות ביציאה ב-6:00 חרד ליום עבודתו ונדחף ודוחף.

6:15 יצאנו לכיוון ג'וברה לראות בעינינו את פלא הגדר שהוסרה. פגשנו בקבלנים שתפקידם לפרק את קטעי הגדר שאינם נחוצים עכשיו. סופר לנו שיוסרו גם קטעי הבטון ואפשר יהיה לחרוש את השטח.

6:40 יצאנו בדרכנו חזרה.

הגענו למחסום בשעה 09:00 המקום היה ריק למדי. אנשים ספורים הגיעו מדי כמה דקות ועברו במהירות. רק כניסה חיצונית אחת הייתה פתוחה. אחרי כעשר דקות הצטבר תור לא גדול ליד הכניסה החיצונית. אדם שעבר במחסום סיפר כי לפני שבועיים רק אנשים שהלכו להתפלל קיבלו אישור מעבר וכי לא התקבלו אישורי מעבר לעבודה.

כרגיל, המקום היה מלוכלך וברקע נשמעו הוראות ברמקולים בקולות רמים, צורמים, וקשה היה להבין את תוכן הדברים.  ב-09:15 הצטופפו כ-25 אנשים לפני הכניסה. ניסינו לשאול את החיילת שישבה בבוטקה למה לא פותחים עוד כניסה, אך לא קיבלנו תשובה. התקשרנו למת"ק וביקשנו שיפתחו מסלול נוסף. אמר שידאג לכך. כמה דקות לאחר מכן נפתח מסלול נוסף.

ב-09:30 הצטבר שוב תור של כ-25 איש לפני הכניסה אך הם עברו במהירות.

איתמר בחר להתנסות במעבר בין הקרוסלות ומעבר לבדיקות  - למרות המעבר המהיר במסלול הצר להפליא של הקרוסלה הקדמית, הוא נתקע לחצי שעה בפנים, עד שעבר את הבדיקה, ותיאר התנהלות כלא ממוקדת. מרינה עברה אחריו קצת יותר בזריזות.

העיניים החדשות שבאו איתנו הזכירו לנו כמה הכל הזוי ורשעי. כי אנחנו ה"ותיקות" הגענו ואמרנו ב"שמחה": איזה יופי אין  לחץ היום...." כאילו שמדובר בביקור של יועצות ארגוניות שמרוצות מהיעילות של ההתנהלות במחסום...   הם, הטריים,  היו מזועזעים.

כשעברנו את מחסום המכוניות בדרך חזרה, החיילת לא שאלה הפעם "אתן יהודיות?".

ניסים קורים.

03:55 מגיעות לפני פתיחת השערים. אנלין שמה לב לעבודות חידוש ביוב + גדר הגנה. מבנים מוצקים שנועדו לאריכות ימים.

04:02 השער נפתח פחות או יותר בזמן. שער הנשים נפתח בד בבד, ונסגר ב-04:09 לאחר שכל הנשים שהיו בתור הנבדל נכנסו. נשים שאחרו נאלצו לעבור במסלול הכללי.

האקומנים מדווחים לנו שגדרות המסלול שוב פרוצות בשני מקומות משני צדי המסלול. בשיחה עם אחד השומרים במקום שומעים שוב את הספור על זה שמתקנים כל שבוע ופלסטינים באים עם כלים מקצועיים ופורצים חורים למעבר קבוצותיהם. החורים העכשויים יתוקנו בהקדם...

בדרכנו אל צד היציאה לישראל נגשים אלינו שומרים ומבקשים שנודיע להם כשאנחנו מגיעות - לפני שנשים פנינו אל גדר ההפרדה של הצד הפלסטיני. זו בקשה חדשה. לדבריהם הצבא צופה על הגדר לבל תפרץ ואנחנו, כשנעות שם גורמות לאי שקט שלהם...

ליד שער היציאה: קצב היציאה אינו יציב. הפסקות מפעם לפעם. מדי פעם ננעל השער לכ- 30 שניות. כשהשער פתוח יוצאים כשלושים איש בדקה.   וכפי שמצופה כשגדר המסלול פרוצה – אנשים מדווחים על מהומות אלוהים במסלול, על שני אמבולנסים של הרשות שנקראו לאסוף אנשים שנרמסו. אדם מספר לנו שנפל במהומה, ולולא שני חבריו שמשו אותו מתחת לרגלי הנדחקים היה נדרס למוות.

יוצא אדם נסער כלו מספר שאיש המתקן האשים אותו שדיבר בטלפון הסלולארי (זה אסור?) וכשענה שלא דיבר – הוצא מהתור והועמד בצד תוך איום שיאזקו אותו אם לא יתנהג כראוי (תחושת 'עבד כי ימלוך' של עובדי המתקן – הערת אנלין). לדבריו עמד בצד כ-45 דקות עד שהורשה להמשיך בדרך היסורים החוצה.

05:20 עזבנו.

בדרכה הביתה עצרה אנלין במחסום אייל, ומנתה שם 6 אוטובוסים של חברת אפיקים שאספו פלסטינים ליעדים שונים (עדיין קיימים גם טרנזיטים). מדוע אין אוטובוסים כאלה גם במחסום שער אפריים?

למעוניינות באינפורמציה לגבי ביטוח הבריאות של העובדים הפלסטינים בישראל: הם משלמים ביטוח לאומי, שבישראל מקנה להם ביטוח תאונות וכו, ומקנה להם זכות להיות מבוטחים ב'קופת חולים כלשהי ברשות. כשברשות אין כסף – אין להם תרופות למרות היותם מבוטחים...

"נותנים אישור ולא מכבדים אותו" כי: היום מסננים" 

אולי בגלל שלפני שבוע היה בלגן בהר הבית, אולי בגלל החמסין, אולי בגלל שהשיטה פורחת, היום החליטו גבוהה מלמעלה שמשנים את החוקים. רק שלא הודיעו מבעוד יום לאנשים שכפופים לחוקים  האלה. היום, יום שישי יום התפילה והסידורים, יצאה הוראה מגבוה (איפה זה?) שמעבירים לתפילה רק נשים, וגברים מעל גיל 60. אחרים, שיש להם רישיונות קבועים (אישור מעבר לסוחר) לא מורשים לעבור; אלה שקבעו פגישות מבעוד יום וטרחו והביאו את כל האישורים וקיבלו אישור מיוחד ליום זה (למשל בקונסוליות או לבדיקות בבתי חולים) לא עוברים.

בשעה 9:00 האזור שמעבר לקרוסלות הקדמיות הומה שוטרים כחולים וגם אנשי מת"ק בדרגים שונים, אך אלה נאלמים (פרט לבחור צעיר ואדיב) ומותירים את הניהול למשטרה (?) ובמיוחד לקצין שמסרב לדבר איתנו ונוהג בכולם באדנות, שלא לומר בגסות. רק תור אחד פועל.

השוטר עומד מעבר לסורגים ומסנן את הממתינים. "אירג'ע לווארה [לכו אחורה]!" הוא מורה לכל מי שאינו מתאים לקריטריונים בבוקר זה. ואין מקום לערער.  המוּשבים לאחור נדחקים אחורה בין המצטופפים בתוך הסורגים. אין תור הומניטארי. המעבר מתבצע רק דרך מסלול הסינון. זקנים וזקנות חיגרים ופיסחים.

בחור שעובד כצבע ברישיון והיה אמור לסיים את העבודה בביתם של זוג זקנים (שתקועים עם הבלגן וכועסים שהצבּע לא בא לסיים את העבודה כפי שהבטיח והם לא יכולים לסדר את הבית לבד והיום יום שישי...) ניסה לחזור (ואולי אפילו לחמוק) שלא דרך התור הצפוף. התסריח נלקח ממנו. הוא יוכל לקבל אותו במת"ק כנראה אחרי שתוגש תביעה ויושת עליו קנס...

איש מת"ק אדיב מסביר לנו שהיום פועלים על המחסום כוחות רבים וההוראות מגבוה לא ניתנות לשינוי. הוא מקווה שאחרי השעה 12:00 יהיה אפשר להכניס את האנשים (אחרי שהקונסוליה נסגרת, אחרי שהתור שנקבע אבד, אחרי ששעות העבודה הלכו לאיבוד).

זעם גדול במחסום. סיפורים: על יציקת בטון שתוכננה להיום, שעלותה אלפי שקלים, לא תצא לפועל; על בעל הבית היהודי שמחכה בחנות הפרחים לעובד, שלא מבין למה מעכבים את הבחור שעובד לצידו ובמיוחד ביום השישי בו הוא זקוק לו במיוחד; על מרצָה באוניברסיטה, איטלקיה שנישאה לפלסטיני, שטרחה שבועות והשיגה את כל האישורים כדי להגיע עם בני משפחתה לקונסוליה (בנה יוצא ללמוד באיטליה), והיא זועמת, דומעת ומושפלת. "היא עדיין לא רגילה ליחס כזה," אומר בעלה. כבר חמש שנים היא חיה כאן ועדיין לא התרגלה לשרירותיות ולחוסר האונים, שהם מנת חלקם של בני עמה החדש.

עשרות אנשים מתקבצים מבעד לגדר רצים מנקודה לנקודה, מושיטים מסמכים לעבר כל קצין שמתקרב, מתחננים להבנה, להסכמה. "אתם רוצים שנתחיל באלימות", אומר לנו גבר, סוחר שלא יכול לצאת לענייניו, "אבל אנחנו לא נתפתה. ואתם תקרסו בסוף".

שוב יש חור בגדר הכניסה למסלול המתקן – הספור הישן. חבורות מאורגנות בעלות עניין פורצות את גדר המסלולים, וככל שמתקנים ומעבים את עובי המתכת המשמשת לבנית הגדר – הם מגיעים עם מכשירי פריצה משוכללים יותר. כשאפשר להכנס מהצד הלחץ בתוך המסלולים הופך בלתי נסבל. כזכור באחת מפריצות הגדר הקודמות התחוללה מהומה, אנשים נפצעו ולפחות אדם אחד מת – (הפלסטינים דיווחו לנו אז על שניים).